“המשטרה צריכה לעשות בדק בית ולא לטאטא את הדברים, כי זה לא הגיוני שזה קורה פעם אחרי פעם”. כך אמר ל"מעריב" עלמנך קסה (25) מטירת הכרמל, בן העדה האתיופית. “גם אנו בתור עדה צריכים לעשות חשבון נפש, אבל אנחנו זועקים לחברה, פחות לממשלה, כי ממנה לא תבוא הישועה”, הוסיף. “בסוף האנשים שבשטח יביאו את השינוי, ונילחם כדי שבחברה הישראלית ישמעו מה שיש לנו להגיד ולא ימשיכו בסדר היום”.
קסה, העובד כרכז במכינה הקדם־צבאית בני גד במושב ארגמן, דרך עמותת מרכז מעשה - עמותת בת של קרן רש”י, המפעילה תוכניות של שנות שירות ומכינות קדם־צבאיות לצעירים מהפריפריה החברתית־כלכלית – אמר עוד: “לי, באופן אישי, יצא לחוות אפליה מספר פעמים, אבל אני לא מתרגש מזה”, הוא מדגיש. “אני תמיד הולך במחשבה שהשוטרים עושים את העבודה שלהם. אבל אחרי הריגתו של סלומון טקה ז”ל, קצת לא נוח לי להסתובב במדינה שלי, זה אבסורד. הייתי בצבא, הייתי מפקד, הובלתי חיילים ונלחמתי ועכשיו אני צריך להשפיל מבט כשאני רואה שוטרים”.
יפה טבג’ה, פעילה חברתית ויו”ר אגודת הסטודנטים במכללה האקדמית אשקלון, התייחסה אף היא למחאה ואמרה: “התחושה מאוד קשה. עצב גדול. זה ילד קטן בן 18 שלא היה צריך למות. היד הייתה קלה על ההדק. לא משנה איך נהפוך את זה, הילד הזה לא היה צריך למות. בסוף יש אמא, אמא שבוכה, שקברה את הבן שלה. זה לא היה צריך לקרות”.
“הקולות הם של תסכול, כאב”, הוסיפה טבג’ה. “לא עבר הרבה זמן מאז שיהודה ביאדגה נהרג בבת ים והקהילה יצאה לרחובות. ההפגנות לא מסודרות. פשוט יוצאים בכל רחבי הארץ, זה כאב שמתפרץ”. לדבריה, המחאה היא לא רק של בני העדה האתיופית. “לא אמור להיות פילוג”, אמרה. “אם שוטר התרשל בתפקידו, זו לא מחאה ‘שלכם’, האתיופים, אלא ‘שלנו’, של כל האזרחים”.