בערב שבת התעורר ישורון על הספסל הציבורי מול מגרש הגרוטאות שפעם, לפני כשנתיים, הקים עליו בחזונו "בית כנסת לתפארת". הוא הביט סביבו. אחרוני המתפללים יצאו מבית הכנסת הישן, לוחצים ידיים ומברכים זה את זה בברכת שבת שלום. הוא נשך את שפתיו. שוב איחר לתפילה בגלל שנת שיכורים. מילא ביום חול. אבל היום? בערב שבת?
הוא קילל את עצמו ואת ההרגל החדש־ישן שלו. מעולם לא אהב אלכוהול, ריח המשקה החריף תמיד דחה אותו. אז איך זה ששוב נפל למלכודת ההרסנית הזו, הביט בבקבוק הוודקה הזול המונח באחד משני סלי הפלסטיק המוצבים על הקרקע, שתכולתם היא כל רכושו עלי אדמות (כמובן, אם לא מביאים בחשבון את בנו אברהם, בבת עינו, המתגורר עם אמו, ושאותו לא ראה כבר שלושה שבועות. הורחק ממנו לחודש לאחר עוד מהומה שהקים מול בית אמו, הפעם זרק חפצים והפריח איומים, משום שסירבה לאפשר לו לראות את אברהם מעבר לשעות שנקבעו בהסכם הגירושים. מאז, כוחו לא עמד לו יותר. אחרי שלוש שנות יובש חזר לשתות למרות הטעם הנורא, ואולי, דווקא, משום הטעם הרע).
הוא קם מהספסל והתמתח. שריריו מכווצים. עצמותיו דואבות. פצעי לחץ החלו לצוץ ולפרוח לאורך צדו השמאלי של גופו, שעליו הוא נוהג לרבוץ ולישון. גופו ובגדיו מדיפים ריח רע, ימים רבים לא רחץ את עצמו ולא כיבס את מלבושיו. בית החולים הפסיכיאטרי שבו היה מאושפז בכפייה ושממנו חפץ כל העת להשתחרר, הפך בשבועות האחרונים למושא געגועיו. דוקטור קליינשטיין, מנהל המחלקה שבה שהה, הבהיר לו לפני כמה ימים כי אין מקום בשבילו במוסד. המליץ לו להיעזר בשירותי הסעד והרווחה ושילח אותו חזרה לרחוב.
הוא הניח את סליו על הספסל, כיסה אותם ביריעות קרטון המשמשות מצעיו והחל לפסוע ברחובות העיירה. הקפיד שלא להפר את צו ההרחקה נגדו ולא לחצות את קו 50 המטרים מבית בנו. עמד בקרן הרחוב והתבונן במרפסת הפתוחה בבניין הרכבת שבו מתגורר אברהם. אולי ייצא הילד אל החלון ויבחין בדמותו של אביו הניצב מתחת לפנס הרחוב. אולי ינופף לו לשלום, ויקרא לעברו "אבא, שבת שלום!".
אחרי שעה ארוכה של המתנה התייאש וחזר אל הספסל שלו. הוא חיטט בסליו והוציא חצי כיכר לחם פרוס, תחב לפיו פרוסה אחר פרוסה. אכל במהירות, בלע כמעט בלי ללעוס, כל כך רעב היה. הצטער מרה על השינה השיכורה הארוכה שלו שהשכיחה ממנו את העובדה שערב שבת מתקרב, והוא טרם דאג למזונו העיקרי לסוף השבוע - קופסת חומוס, צנצנת ריבה ומספר פירות וירקות. כל שנותר לו כעת הוא הלחם הזה מאתמול. כשמילא את קיבתו שטף את גרונו בוודקה. היא עדיין צורבת, אבל הרבה פחות מהימים הראשונים של ההתמכרות החדשה־ישנה. גם תופעות הלוואי - הקאות, סחרחורות וכאבי ראש - הולכות ופוחתות. גופו, עושה רושם, התרגל חיש קל לנוזל השקוף, שסגולתו העיקרית היא שינה עמוקה, נטולת מחשבות ורגשות מעיקים.
***
במוצאי שבת ישבה בדירתה המוזנחת לעייפה ומיררה בבכי חרישי רבקה האלמנה. כחודש ומחצה קודם לכן איבדה סופית את המשמורת על שני ילדיה הקטינים. המדינה הוכיחה כי היא עלולה להסב להם נזקים חמורים. "אני סחורה מקולקלת", התייפחה כששמעה על ההחלטה, התמוטטה ואושפזה במשך חודש. ילדיה נשלחו למשפחות אומנה בתקווה למצוא להם במהרה הורים מאמצים. בנה הבכור מנישואיה הראשונים אינו בקשר איתה זה זמן רב. לבדה בעולם מחתה את דמעותיה בשרוולי חולצתה ונשאה עיניה אל תמונת דיוקנו של "המלך המשיח" המתנוססת בגאון על הקיר הסדוק והמפויח, לצד תמונות של רבנים מתים נוספים. "שלחו לי עזרה!", התחננה בפניהם.
דפיקות נשמעו בדלת. רבקה הייתה משוכנעת שאוזני הרבנים היו כרויות לתחינתה. היא קמה מכיסאה, מחתה את שארית דמעותיה, היטיבה את בגדיה מול המראה וניגשה לדלת. "מה אתה עושה פה, אתה? מה אתה רוצה ממני?", התאכזבה. "סתם, עברתי באזור, אמרתי לעצמי שאכנס להגיד שבוע טוב". "איף, איזה סירחוני... כמה זמן לא התרחצת, אתה?".
ישורון בלע את רוקו והשפיל את מבטו. חש עלבון עמוק. היא צודקת, חשב, אני מסריח, סירחוני כמו שהיא אומרת. הוא פסע פסיעה לאחור והתכוון להסתלק כלעומת שבא. היא אחזה בידו ועצרה את הליכתו. להרף עין הביטו זה בזה, ובעת ובעונה אחת חזרו להשפיל מבט, כאילו הבריחו את עיניהם מהמראה העכורה המשתקפת מולם.
גררה אותו למקלחון הזעיר. נורה קטנטנה הפיצה אור דלוח מהתקרה. רוב אריחי החרסינה נעקרו עם השנים, ואלה שעדיין על תלם סדוקים ומכוסי אבנית. היא במופגן חסמה את נחיריה באצבעותיה, הפשיטה אותו מבגדיו, השליכה אותם לקערת הפלסטיק המשמשת אותה לכביסת יד. אף שידעה את גופו כשחסו יחדיו במוסד - הוא הסתיר את מבושיו בכפותיו, אך התמסר בחפץ לב לידיה המקרצפות את גופו.
"רק את הבעלים שלי הייתי שוטפת ככה", הצהירה תוך כדי כך, והוסיפה באותה נשימה: "אבל איתך בחיים אני לא אתחתן! בחיים בחיים!".
הוא חייך בעיניים עצומות, ממשיך להתמסר לידיה המחליקות על גופו, לא פוסחות על שום פינה. חפפה את שערותיו וזקנו, שבאחרונה הפכו לדביקים.
"אשרייך, צדיקה... אשרייך, צדיקה", מלמל ללא הרף.
"אתה חושב שזה בחינם? שום דבר לא בחינם!", נכנסה לדברי ההודיה והברכה שלו ושלחה יד לעבר איברו.
***
שעה ארוכה לאחר מכן התיישבו השניים, נקיים ומסופקים, לשולחן הפורמייקה במטבחון הקטן ולגמו כוס תה מתוק. לגופו, בגדי בעלה המנוח. הוא זלל ברעבתנות את הביסקוויטים שהגישה לו.
"לא אכלת כלום היום, אה?".
היא יצקה לצלחת עמוקה אורז לבן ושעועית. התנצלה על שלא בישלה בשר או עוף. "הקצבה מספיקה בקושי לחצי חודש בשר, בשאר אני צמחונית".
ישורון ליטף את בטנו בתום הארוחה והוסיף לברך אותה.
"את אשת חיל".
"אלמנה שחורה".
"אל תדברי ככה. שניהם היו חולים עוד לפני שהתחתנת איתם. מישהי אחרת לא הייתה עושה את זה. סעדת אותם עד יום מותם. זו מצווה שנרשמה לך בשמיים".
"כן, כן, שמיים, שמעתי עליהם... לקחו לי את הילדים. את זה אתה יודע? אתה יודע את זה?"
"כן, כולם יודעים ומשתתפים בצערך".
"אז איפה בדיוק נרשמה לי מצווה?".
כשרוקנה את צלחתה, נטלה את תרופותיה. שוחחו שעה ארוכה על שוק התרופות, מה חדש, מה יעיל ומה פחות יעיל, אילו תופעות לוואי יש מכדור מסוג זה ואילו תופעות יש מסוג אחר, נושא השיחה העיקרי שלהם בתקופת שהותם במוסד.
הייתה שתיקה. הם עברו מהמטבחון לחדר, השתרעו על מיטתה, פיצחו גרעינים וצפו בטלוויזיה. רבקה חשבה על ילדיה ומיררה בבכי. "הכל לטובה", הוא חיבק אותה וניסה לנחמה.
"כל החיים אני שומעת הכל לטובה. נמאס לי מכל הטוב הזה".
"לפחות יש לך איפה לגור, איפה לשים את הראש בלילה. לי גם את זה אין, וגם ממני הרחיקו את הילד".
"עכשיו אתה רוצה לשחק איתי בלמי יש יותר גדול? תעשה לי טובה, תעזוב אותי מהשטויות שלך ותמשיך לפצח גרעינים, אתה גם כן. חושב שהוא ראש ממשלה!".
"אפרופו ראש ממשלה, למי הצבעת?"
"לביבי, למי יש? למי אתה?"
"לא הלכתי להצביע. כולם שקרנים".
"הוספת קול לערבים. רק שתדע. כל מי שלא מצביע, מוסיף קול לערבים. יא ערבי אחד".
"להזכיר לך שאבא שלך היה ערבי?"
"אז מה. אמא שלי הייתה יהודייה וזה מה שקובע. חוץ מזה מי ראה אותו בכלל? דפק את אמא שלי וזרק!".
"טוב, תעזבי אותך מזה. תעבירי לחדשות, צריך להתחיל. איזו מדינה אשפה. עוד פעם בחירות".
"מותק, נגמר הביקור. חדשות, עלק. בסוף תתאהב בי ותרצה להתחתן. אתה לא רוצה שאני אקבור גם אותך. תלך מפה עכשיו, תחזור לספסל שלך, לפני שמישהו אחר ישתלט עליו".