מזל שזה לא גוש קטיף: בשבוע שעבר הפיד שלי בפייסבוק נמלא בצדיקים ובצדיקות. אנשים מלאי חמלה וחסד, שלבם היהודי החם הביא אותם לגלות סולידריות כלפי האחים כהי העור, שהגיעו מאתיופיה. גולשים עתירי מצפון כתבו אין ספור פוסטים מזועזעים על אפליה וגזענות, וגרפו תועפות של לייקים מגולשים אחרים, שביקשו גם הם להפגין את העובדה שהם סובלניים, ליברליים ואוהבי אדם. אגב, נדמה לי ששניים מהם אפילו הכירו באופן אישי אתיופי. גילויי האחווה היו כה סוחפים, עד שהם גם הצדיקו - תוך כדי תנועה - את מראות האלימות הקשים ברחובות. "ממחאה שקטה לא קורה כלום במדינה הזו", "האלימות היא זעקה של כאב". וכו'. כל העם ראה את הקולות.
באופן אישי, למרות תמיכתי במאבק האתיופי, אני חושב שוונדליזם הוא קו אדום, ושרק בדרך נס לא נפגעו מהמהומות האלה חפים מפשע. אבל גם אם אני זורם עם הקונספט, קשה לי שלא לתהות - כמה מהאנשים שגילו הבנה לאלימות המפגינים האתיופים, הפגינו סימפטיה דומה נאמר לאלימות של בני נוער דתיים כלפי שוטרים במהלך ההתנתקות. כי עד כמה שזכור לי, לפחות, אותם חוגים התייחסו אז לאלימות הזו כאל "פגיעה בשלטון החוק", והגדירו את המפגינים כפורעים, משולחי רסן וסכנה לדמוקרטיה. והרי, גם מי שתמך בהתנתקות (כמוני) היה אמור להבין את עומק הכאב והמצוקה שבהם היו שרויים צעירים שחשו שעולמם נחרב ושהמדינה שלהם שמה עליהם פס. אבל הזדהות עם כאב מהצד הזה היא הרבה פחות אופנתית, בחוגי האופנה.
שלא יובן אחרת. גם אני תומך במחאה האתיופית וחושב שיש לבני העדה סיבות טובות לצאת לרחובות. אבל יש משהו צבוע בחיבוק האוטומטי של השבוע שעבר. לא רק משום שהוא מתעלם מכאבם של מגזרים אחרים, אלא גם כי הוא משטיח לחלוטין את הסוגיה האתיופית, בעיקר למטרת קטיף לייקים. והסוגיה מורכבת. למעשה, הדבר הכי טרגי בסיפור האתיופי זה שהוא היה צפוי מראש. כל הגירה כרוכה בקשיים. קשיים שגלי ההדף שלהם מגיעים רק אחרי דור אחד לפחות, כשהצעירים, שהם כבר לא צייתנים ואסירי תודה כמו הוריהם, משחררים לחץ. רק שבמקרה של העלייה האתיופית, נקודת המוצא הייתה קשה בהרבה. שילוב של פערים גדולים בינם ובין המדינה הקולטת, עם צבע העור השחור. כן, בואו נדבר על זה. צבע עור הוא עובדה דרמטית. הוא מבליט את השוני ומנציח סטריאוטיפים. בארצות הברית גם 200 שנה לא הספיקו כדי להפוך אותו ללא רלוונטי. אצלנו אנחנו מדברים רק על 20 ומשהו שנה. ולכן כבר בשנות ה־90 היה אפשר לדמיין - ואפילו בקלות - את הפיצוץ שמתרחש עכשיו. כל זה לא מצדיק גילויי גזענות ואפליה, ויש הרבה כאלה. אבל מעניק למצב קצת פרספקטיבה.
מה שמוביל לעוד עמדה פופוליסטית, שרצה יפה בפייסבוק. הקביעה בדבר "משטרה גזענית", שמחוזקת בסרטונים המוכיחים ששוטרים חושדים יותר בצעירים בני העדה האתיופית. גם כאן מדובר בטרגדיה בלתי נמנעת, כמו קלישאה של סדרת פשע אמריקאית. צעירים אתיופים אכן מעורבים יותר בפשעים (לא כי משהו משובש בגנים שלהם, אלא על רקע סוציו־אקונומי). וכאמור, הם בולטים למראה. מה שגורם לשוטר הפשוט ברחוב לשים עליהם עין. זה מבאס, זה לא הוגן, וזה לבטח לא מצדיק מקרים של הרג חפים מפשע. אבל זה גם מובן. יותר מזה. השוטרים הפשוטים הם בשר התותחים, שנאלץ להתמודד עם הזעם האתיופי שנגרם בגלל עוולות ובעיות שהן גדולות בהרבה ממה שקורה ברחוב. הם עצמם בנים למשפחות משכבות נמוכות, כולל מספר לא מבוטל של שוטרים בני העדה האתיופית. כי הם עושים עבודה שחורה, שאף אחד מהחכמולוגים שמשמיצים אותם בפייסבוק לא היה מוכן לעשות.
בשורה התחתונה, המבחן האמיתי הוא מה עושים מוסדות המדינה בעניין האתיופים. האם הם מנציחים אפליה? האם הם מעודדים אפליה מתקנת? האם הם מחנכים נגד גזענות? אין לי תשובות מדויקות. גם לכם אין. אבל אני בטוח שהמצב הוא הרבה פחות חד־משמעי מססמאות רשת פופוליסטיות.
על הסכין
1. החלטת מועצת התרבות של הפיס לשלול מהסרט "לאה צמל עורכת דין" את מענק התמיכה שהיה אמור לתת לו (כזוכה פסטיבל דוקאביב) היא פופוליסטית ומקוממת. הסרט לא מהלל את עמדותיה הקיצוניות של סמל, אלא בוחן ומאתגר אותן, כמו שדוקו אמור לעשות. אגב, גם גיבורי הימין הקיצוני ראויים בהחלט לתיעוד.
2. "תיק נעדר" (כאן 11) היא סדרת מתח המבוססת על שני ספרים של דרור משעני, וכמישהו שמכור לסדרות מתח מכל העולם אני שמח לומר שהיא עומדת יפה בסטנדרטים בינלאומיים, בכל הפרמטרים. ובייחוד בליהוק, שיש בו כמה הברקות אמיתיות. אורנה בנאי בתפקיד סופר־רציני ומאופק, שאול מזרחי בתצוגה פשוט נהדרת, ולמעשה כולם.
3. "הינטרלנד" (נטפליקס) היא סדרת מתח וולשית משובחת, שמתנהגת כמו ההפך המוחלט של מרבית מתחרותיה. היא אטית, שעה וחצי לפרק, העלילות המרכזיות שלה נרקמות בהדרגה מורטת עצבים וקשה להיכנס אליה. אבל כשמצליחים, משהו באטיות הזו לובש גוון כמעט מדיטטיבי, ואתה מתמכר. הנופים של וויילס הם בונוס נחמד.