פרולוג


כשהחזקתי בידי את הגיליון הטרי הראשון של "מעריב לנוער", הרגשתי מה זה גדול. זה היה ב–1957 והייתי רק בן 12, אבל "דבר לילדים" היה תינוקי מדי עבורי, גם ב"הארץ שלנו" חדלתי כבר למצוא עניין. והנה אני מחזיק עיתון שנראה ממש כמו עיתון של גדולים ושקורא לי "נוער".



שם התאהבתי בג'ינג'ית אחת שהמציא פוצ'ו ושקראו לה איה. בכל שבוע חיכיתי עם כל החברים שלי לאיה הג'ינג'ית, שהעלתה ביומנה קטעים, סיפורים וחוויות שעברו עליה ושהזכירו לנו בדיוק את מה שעובר עלינו. יהודה פרדיס ערך לנו היכרות עם קצת מדע והרגשנו נורא חכמים אחרי שקראנו את מדורו השבועי.



והיה "הפסק להמהם", המדור שבו הופיעו מדי שבוע המילים של שיר שאהבנו וזמזמנו להנאתנו. בזכות "הפסק להמהם" יכולנו סוף–סוף לשיר את כל השיר עם כל המילים. היו שם גם סיפורים על הזמרים והיוצרים של השירים והמון הומור שהיה מכוון אלינו, כלומר לנוער שקורא "מעריב לנוער".



אני זוכר למשל את הסיפור על סימונה מדימונה, הנערה מהעיירה שהפכה לשיר שכל הארץ שרה באותה השנה. בצד המילים שהופיעו ב"מעריב לנוער" הגיש לנו כותב הטור גם צ'ופר קטן. הוא הציע לכתוב סימונות מדימונות לכל עיר בארץ ושרבט כמה שורות לדוגמה, כמו אלה למשל:





בחוף הים שבקיסריה,



שמה גרה בתולה



שזופה ושמה הוא מריה



ומחכה לבעלה





היא יוקדת כחמה



קצת שחורה וקצת חומה



ולבי ישיר לה אריה



רק למריה מקיסריה





שמו של הבחור שכתב את המילים האלה היה דן אלמגור. בן 22 בסך הכל וכבר אז נחשב לתופעה. הוא כתב בכל שבוע ל"תיבת נח", תוכנית הרדיו הכי פופולרית באותן שנים, את פזמון הפתיחה, שבו הגיב על אירועי השבוע.





נח איש צדיק תמים



היה בדורותיו.



אבל אומרים שלפעמים



להשתכר אהב.



ופעם כשהרים כוסית



וכבר עמד לשיר,



אמרו ברדיו תחזית



של מזג האוויר





וכך, באלו המילים



אמרה הקריינית:



מבול גלי עד גבה גלי



ומעונן חלקית





הוא גם כתב את הפזמון שנכתב במיוחד ל"שלושה בסירה אחת", תוכנית ההומור שהפכה לאירוע לאומי ורוקנה את הרחובות מאנשים בשעה ששודרה ברדיו. באופן רשמי נאמר כי נכתב הפזמון על המקום ובספונטניות, והאמת היא שעל אלמגור הצעיר אפשר היה להאמין שהוא כותב את השיר במקום, אבל מכיוון שהיו גם לחן וביצוע, אז הספונטניות לא הייתה כל כך אמינה.





לנו אין את היכל התרבות



אבל יש - וכל ילד יודע -



בית העם וגם בית פועלים



ובית ברל, אך רק למפא"י...





ביומן בקולנוע רואים:



סטאלין מת, או קרבות בקוריאה.



לפעמים היומן הוא חדיש:



הכנות למלחמת סיני!





אז מה אם אנחנו מרחובות?



אנחנו מרחובות, אז מה?



תוכלו לחייך בזלזול עד מחר,



אבל אז תצטרכו גם לזכור:



את שני הקצ'לסקים,



את ס. יזהר,



מאיר וייסגל ובוסי



ודן אלמגור.



("אז מה אם אנחנו מרחובות" / דן אלמגור)






תמונה ראשונה


דן אלבלינגר גדל ברחובות. כבר בילדותו הוצפו כל עיתוני הילדים בשירים ששלח.





מי שגורם לשני צער



בלי טעם וריח,



לבסוף נשאר לבדו



מרוט וקירח





אחרי שיר הבתולים הזה באו עוד ועוד שירים. למעלה מ–1,500 למען הדיוק. לא פלא שבתקופה מסוימת הוא זכה לכינוי "בית חרוזת", שיש שמועות שהוא היה זה שהדביק אותו לעצמו. כי בינינו, מי יכול להמציא כזו הברקה חוץ מדן אלמגור עצמו? האיש שבגיל 35 כבר היה דוקטור, אחרי שסיים בהצטיינות יתרה תואר בספרות עברית ואחרי שהוענק לו תואר מוסמך על עבודתו בנושא שירת תור הזהב בספרד.



ובינתיים, תוך כדי כל זה הוא העשיר אותנו בשירים שלו ובתרגומים שלו. אני שולף מהזיכרון שלי הצגה שקירבה אותי לשייקספיר בזכות התרגום של דן אלמגור. זה היה כשהייתי חייל ומישהו השיג כרטיסים ל"קומדיה של טעויות" בהבימה. נו, שייקספיר והבימה לא היו בדיוק החלום הרטוב שלי לבילוי חופשה ראשונה מהבסיס בשבטה, שם עברנו קורס קשר או משהו כזה. אבל פתאום התרחש הנס. הדמויות השייקספיריות לא דיברו שייקספירית. הן דיברו אלמגורית, כלומר בשפה של הדור שלי.



פגשתי, ניגשתי, התנגשתי וגם את נחת ידו הרגשתי.



הטעות שלעולם חוזרת, לא כמו שערה שנושרת.



לא תמיד ריבוי השערות על הקרחת מעיד על ריבוי השכל מתחת.



("קומדיה של טעויות" / תרגום: דן אלמגור)





גם הביקורות ברובן חשבו כמוני.





התיאטרון עשה בחוכמה שנתן את מלאכת התרגום לאחד מהחריפים ביותר שבתחום הבידור בישראל, דן אלמגור, והלה הוציא מתחת ידו עיבוד חופשי ועליז ביותר של לשון המחזה.



הודות לכך לא נאלצנו, כפי שקורה תכופות בתרגומי מחזות קלאסיים, לחפש את המחזה מבעד לתרגום.



(בועז עברון, "ידיעות אחרונות", 25.10.1964)






תמונה שנייה


כשהיא אומרת "לא" - לזה היא מתכוונת!



לזה היא מתכוונת, כשהיא אומרת "לא!".



לכן ה"לא" שלה סופי, מוחלט,



כי היא החליטה, לא שום בית משפט.



אז אל תהיה לי תרנגול,



ואל תהיה חכם גדול,



היא לא רומזת "כן", "אולי", או "בוא".



כשהיא אומרת "לא", היא מתכוונת "לא!".





זה הבית השלישי שדן אלמגור שינה אחרי 30 שנה בשיר "כשאת אומרת לא", שנכתב ב–1962 ללהקת התרנגולים.



"השיר נכתב במקור כשיר המדבר על תקופת הילדות ומתאר חיזור תמים של נער אחר נערה", הסביר דן אלמגור. אבל השופט מישאל חשין שלא חשב כך, ציטט את הבית הראשון של השיר בערעור שנערך בפרשת האונס בשמרת.





כשאת אומרת "לא", למה את מתכוונת?



למה את מתכוונת, כשאת אומרת "לא"?



האם ה"לא" הוא "לא" ובאמת -



אולי הוא רק "אולי", אך לא כעת?



או שה"לא" הוא רק "עוד לא"?



אולי הוא "או", אולי הוא "בוא"?





"האומנם כך הוא?", שאל השופט חשין, "האומנם 'לא' הוא 'אולי'? האומנם 'לא' הוא 'בוא'?... אין ספק שהפזמונאי כתב דברים שכתב בחיוך ובבדיחות הדעת, בוודאי בכישרון רב, ואולם מתגנב חשש אל לב כי יש שיראו בדבריו מורה דרך להליכות ולמנהגות".



השופט פסק. הפזמונאי שינה. ואני רוצה לצטט את אריאנה מלמד שכתבה בין השאר, בשולי הפרשה ההיא:





האם יש לכם ספק בתרומתם העצומה של התרנגולים לחיינו, לשירים שלנו, למצב הרוח הלאומי? הכי נכסי צאן ברזל, הכי משעשעים: כאלה היו, כאלה יהיו עד שנפסיק לשיר.






אתנחתא


13 ביולי יהיה מחר, וזהו תאריך משמעותי מאוד.



ב–13 ביולי לפני 89 שנים נולדה נעמי שמר, הכוהנת הגדולה של הזמר העברי. נעמי שמר נפטרה לפני 15 שנה בגיל 73, בז' בתמוז תשס"ד.





עצוב למות באמצע התמוז



דווקא כשהאפרסקים בשפע,



וכל הפרי דווקא צוחק בסל



ועל קיצך, ועל קצירך הידד נפל.





עצוב למות באמצע התמוז,



עכשיו באמצע התמוז נמות



אל בוסתני הפרי שהתייתמו



הידד אחר הידד, נפול ייפול



ועל קיצך, ועל קצירך, ועל הכל...



("אמצע התמוז" / נעמי שמר)





נעמי שמר זכתה בפרס ישראל ב–1983.





אני כותבת על מה שיש. המציאות זה חלק ממה שיש. גם החלומות זה חלק ממה שיש. אז זה ככה מעורבב.



(נעמי שמר, מתוך ראיון בטקס פרס ישראל)





ב–13 ביולי לפני 78 שנים נולד אהוד מנור, הפורה מבין פזמונאי הזמר העברי.



אהוד מנור נפטר לפני 14 שנה בגיל 63, בד' בניסן תשס"ה.





מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים



שהמתיק סודות עם סביונים ושחפים



שספר כל נמש חרש ובחול נרדם -



מה קרה לו יום אחד שקם ונעלם?





אני רוצה לחזור



אל הימים הכי יפים שלי



הימים של בנימינה -



כן, אני זוכר, הכל זרם לאט,



השמש לא מיהר. אנשים אמרו שלום.



חבר היה חבר



("ימי בנימינה" / אהוד מנור)





אהוד מנור זכה בפרס ישראל בשנת 1998.





אהוד מנור מעולם לא רצה להיות "שליח ציבור". בשירתו אין בדרך כלל מקום לנוסח "אנחנו"... ואכן הוא הביא לזמר העברי את קולו הפרטי, קול אינטימי, חושפני ורגיש, אך באורח פלא הפכה שירת היחיד שלו לשירת רבים.



(פרס ישראל, נימוקי השופטים)




אפילוג


ב–13 ביולי לפני 84 שנים נולד הפזמונאי, הסופר, החוקר, המתרגם, המחזאי, הפובליציסט, חוקר הספרות, מגיש תוכניות הרדיו והטלוויזיה, מנחה המופעים בארץ ובחו"ל, הדוקטור דן אלמגור.



הוא לא זכה עדיין בפרס ישראל. אולי משום שבשלב מסוים הוא כבר לא היה סתם דני חוצפני ושובבי. "הפרידה מעמק השווה, מהקונצנזוס המטמטם לעולם אינה קלה. היא מיוסרת ולפעמים כרוכה באיומים עליך ועל משפחתך", כתב יוסי שריד ב–2003, כשיצא הספר "הצ'ופצ'יק של הקומקום", שבו נאסף מבחר משיריו הגדולים של דן אלמגור.





תן לנו כוח שלא לאבד את הצלם,



צלם האדם.



תן לנו כוח דווקא בימים האלה,



שלא לאבד את הצלם, צלם האדם.



שלא לאבד את הצלם.



שלא ללכת בתלם המוכתם בדם!



דווקא בימים האלה, דווקא בימים האלה,



תן לנו כוח שלא לאבד את הצלם. צלם האדם



(דן אלמגור)





אני רק מניח את זה פה, כמו שנהוג לכתוב היום.