ברחובות תל אביב חולפות בתקופה האחרונה מכוניות מרצדס שחורות גדולות המזכירות לוויות מושקעות. זה רעיון תחבורתי חדש ששמו "באבל דן". אכן, ראיתי בועות בהירות מצוירות על השחור. למה באנגלית? חיפשתי אות עברית, קירילית או ערבית ולא מצאתי. טוב שלמדתי בבית הספר היסודי את ה־ABC, אחרת לא הייתי מסתדר בישראל של היום. האנגלית שפה משונה היא, ואם הייתי קורא את המילה BUBLLE ממש כפי שכתוב, זה היה יוצא בּוּבְּלְלֶה. מה שמביא אותי להציע לקרוא לשירות הזה בּוּבָּלֶה דן.
רגע, לפני שתעלה על הסעה ציבורית כזו, אתה צריך טלפון חכם, אתה צריך גם כרטיס אשראי. אתה צריך להיות אדם דיגיטלי ואמיד. או אז עליך להוריד אפליקציה ולהירשם. מילוי שאלות האפליקציה עבר בקלות יחסית, ואז קיבלתי הודעה מרתקת: לתושבים ותיקים יש 50% הנחה. במקום 15 שקלים לנסיעה, רק 7.5 שקלים. אני מודה לקופת חולים שהביאה אותי עד לגילי זה, ומתחיל ליהנות מהעובדה שתמיד לקחתי אנטיביוטיקה כשאמרו לי. הנני אזרח ותיק. ביקשו כמובן הוכחות, אחרת כל אחד היה אומר שהוא זקן. ביקשו שאצרף צילום תעודת אזרח ותיק. צילמתי. שלחתי. היה לי קצת ספק אם הצלחתי. הבן שלי לקח את הטלפון והציץ: "כן, שלחת, אבא, אבל שלחת תעודת עיתונאי. זה בסדר. בעצם זה האישור הכי טוב שאתה אזרח ותיק, כי זה מוכיח שאתה לא שולט בטכנולוגיה".
הבעיה תוקנה, והתעודה הנכונה נשלחה. מיד הודיעו לי שיחלפו שני ימי עסקים לפני אישורי כוותיק מוכר על ידי בובלה דן. זה היה ביום חמישי בבוקר. שני ימי עסקים יכולים להיסחב בקלות עד ליום שני. היי, לאזרח ותיק אין כל כך הרבה זמן לחכות לאישור. לקחתי עוד אנטיביוטיקה, אני חייב להגיע להנחה הזו.
ביום חמישי אחר הצהריים סיימתי משהו שעשיתי בבית הסופר בתל אביב. לא הייתי עם רכב, אבל אמרתי: עכשיו אזמין באבל, והמכונית תגיע כמו בובלה. הקשתי יעד הגעה בפאתי העיר. משהו הסתובב והסתובב והגיעה הודעה שמצטערים, כרגע אין, אנחנו בתהליך הרצה, נסה מאוחר יותר. הכנתי קפה, קידמתי כמה נושאים וניסיתי שוב. עדיין לא. טלפון מביתי תמה: "איפה אתה?". סיפרתי שאני מתכנן לנסוע בבאבל, ובינתיים עוד אין הצלחה. "נו די, תיקח מונית", הייתה ההצעה. התעקשתי. לא הלך ושוב לא הלך, ופעם או פעמיים גם קיבלתי הודעה בנוסח: "אוי לא, יש בעיות חיבור באינטרנט, בדוק את חיבור האינטרנט שלך".
בסוף ירדתי לרחוב קפלן והרמתי יד למונית. מוניות לא עצרו. ואז ניסיתי שוב את בובלה. הפעם האפליקציה נבהלה ומיד הודיעו לי שיש רכב בדרך אלי. זמן ההגעה: עוד 18 דקות, בתחנת אוטובוס לא רחוקה. 18 דקות? זה הרבה זמן. לו לא הייתי רוצה לחוות את ההרפתקה עד סופה, הייתי מרים שוב את ידי למונית, אבל החלטתי להמשיך. הלכתי מהר, סוחב תיק כבד. תחנת האוטובוס הייתה קרובה מששיערתי, מול בית ציוני אמריקה. ישבתי בתחנה.
האפליקציה הודיעה לי: עוד 12 דקות. היה לי ספר חדש ממיטב הספרות העברית העדכנית בתיק. הוצאתי והתחלתי לקרוא. את השעון שבטלפון שלי כיוונתי להתרעה בעוד 8 דקות, כדי שלא אחמיץ את האוטובוס במקרה שהספר יפתיע ויהיה טוב ואשקע בו.
קראתי שני עמודים (בינתיים ככה ככה), והטלפון צפצף והודיע שהבובלה מקדים ויגיע עוד 3 דקות. הוא אכן הגיע, דלתו נפתחה. בעודי על המדרגה, אומר לי הנהג במאור פנים: שלום, מאיר.
בצניעות אומר שלעתים מזהים אותי, אבל מיד הבנתי ששמי מוכר לנהג כי הוא רשום על מסך מעל לראשו באותיות גדולות. גם שמות שני הנוסעים האחרים שכבר ישבו במכונית: בר ויוסי. המכונית יפה. התיישבתי בנוחות, מלא הרגשת הצלחה בחיים. הנהג אמר לי: רבי מאיר, תחגור חגורה.
לא צריך לחגור חגורה באמצעי תחבורה ציבורית כגון אוטובוס, רכבת וגם לא ברכבות תחתיות מלונדון ועד מוסקבה. הנהג חש לפייס והסביר שאין ברירה, כי שוטרים נותנים קנסות של 250 שקל. "ומה כאשר עולים עם ילדים קטנים", שאלתי. "גם הם חייבים לחגור", הוא ענה. "ואם הילד קטן, חייבים גם בוסטר. מי שרוצה לנסוע עם ילד קטן צריך להביא בוסטר".
מעתה אחזיק תמיד בוסטר בתיק, למקרה שאראה אמא צעירה עולה עם ילד ואין לה בוסטר, או אז אוכל להתגייס באבירות לעזור לה. רעיון נוסף לחברת דן הוא להביט באחורי הרכב ולגלות שיש שם תא מטען. בתוכו אפשר לשים כמה בוסטרים לשימוש הטף העולה. הנה הצטרפתי לצוות הפיתוח של רעיון הבאבל העולמי.
יוסי התברר כמי שנסע כבר בבובלה. הוא סיפר שפעם אמרו 15 דקות אך עברו 50 דקות. מישהו אחר סיפר לי שפעם בובלה אמר לו 7 דקות ופתאום הודיעו שהרכב יקדים ויגיע בתוך 2 דקות, בעוד הוא עצמו היה עדיין רחוק מהתחנה. יש גם הודעה: "הנהג יחכה רק דקה!". זה איום? אנחנו רגילים לאוטובוס שבורח מול העיניים כי איחרנו בשנייה. אבל בשירות בובלה כולם אחים, הנהגים מתקשרים אליך ואתה מתקשר לנהגים. יהיה בסדר.
אני שואל את הנהג אם קרה לו סיפור מעניין בזמן הקצר שבו הוא נוהג בתחבורה הציבורית החדשנית הזו. הנה מה שהוא סיפר: "יום אחד עולה ברמת אביב ג' בחורה ממש צעירה. היא מספרת לי שהיא נוסעת לדייט. יופי. קצת אחרי זה אני עוצר להעלות עוד בחורה צעירה. 'את שי? תעלי, בבקשה', אני אומר לה. 'אני לא שי, אני לינוי', היא אומרת. 'סליחה, אבל אני מחכה לשי', עניתי. 'שי הוא הדייט שלי, אני נוסעת להיפגש איתו והוא הזמין לי את הבאבל'".
"מה?", קפצה כאן הבחורה הראשונה, "הוא הזמין לך באבל? לי לא הזמינו. מה זה? אני לא הולכת לדייט! תוריד אותי". הנהג גם סיפר לי שהוא ניסה לשכנע אותה לנסוע לדייט בכל זאת. לתת לבחור סיכוי. לא עזר, היא ירדה.
פינת השלולית
נסיכה במדים שהוצבה לשירות בעיר הגדולה פגשה את הקרפדים הכי ערמומיים בשלוליות. האם באחד מהם נותר שמץ של נסיך?
משהו: אם הפוליטיקה היא לא מקום לנשים, כי היא מערבולת מסובכת, כדברי הרב אבינר, זה לא אומר שהנשים לא מתאימות אלא שהפוליטיקה היא לא מקום לבני אדם להיות בו.