עובדה ראשונה - כן, כנראה פג משהו בקסם של נתניהו. עובדה שנייה - סקרים מלמדים שהתעניינות הציבור בבחירות הקרובות פחתה ב-50%-40% ביחס לבחירות שהתקיימו באפריל. עובדה שלישית - ליברמן יהיה שוב המנצח האמיתי בבחירות, אם ינצל הפעם נכון יותר את השאלטר שצפוי להינתן בידו. עובדה רביעית - למרות שלוש העובדות הראשונות, נתניהו כנראה ינצח גם בבחירות הקרובות.
כולנו זוכרים את הלילה מורט העצבים בסוף מאי, כשחיכינו לשעת חצות כדי לשמוע אם תתקיימנה בחירות חוזרות. רוב הציבור היה משוכנע שברגע האחרון יפעל קסמו של בנימין נתניהו ועל המסכים יופיעו הוא, ליברמן וכל האחרים שלובי זרועות ויכריזו ממש בדקה ה־90 שהוקמה ממשלה חדשה בישראל - ממשלת ימין, לא לשכוח.
 

מרגע שהדבר לא קרה עלתה המחשבה שנתניהו, הגאון הפוליטי, הוא כבר לא כל יכול. השפן שתמיד ידע לשלוף פתרון מהכובע בכל מו"מ פוליטי ובכל משבר, נותר חבוש בכובע ולא הרים ראש. באותו רגע חלחלה אצל רבים, אולי אפילו רק בתת מודע, התובנה שפג קסמו של נתניהו.
תוסיפו לכך את העובדה שחלק מהמו"מ הקואליציוני נסב על ענייניו האישיים של נתניהו, לפחות לפי הפרסומים. תוסיפו שלרוב הציבור נמאס מהכפייה של המנהיגות החרדית. לא רק לציבור החילוני והמסורתי, אלא גם למרבית חובשי הכיפות הסרוגות, אנשי הציונות הדתית, שתפיסתם היא חיה ותן לחיות, וגם אצל רבים וטובים מקרב הציבור החרדי. הנושא הזה יפגע יותר מכל בליכוד ובנתניהו בבחירות הקרובות, כי הוא עבר כל גבול גם בעיני הליכודניקים שאינם פנאטים למפלגתם. זו הסיבה ששומעים על אלפי ליכודניקים שהצביעו נתניהו והפעם מצהירים בגלוי שיצביעו ליברמן, רק בגלל הכפייה החרדית.
תוסיפו לכך את ההתעניינות ההולכת ופוחתת בבחירות. אפילו כלי התקשורת, כחודשיים בלבד לפני המועד, אינם מרימים את הבחירות לראש מעייניהם. מתייחסים אליהן בצדק כאל יתוש טורדני. המפלגות מותשות, לרובן אזלו התקציבים והכוחות, והן יודעות שכל באנר או שלט שירכשו יזכה בערך לחצי מתשומת הלב שזכה לה בעבר.
ליברמן, שהיה דמות מרכזית בבחירות באפריל, יוכל הפעם להיות המנצח הגדול, אם ישכיל למנף את האפשרות שצפויה להינתן שוב בידיו במניעת המשך כפיית דרכה של המנהיגות החרדית על שאר העם. אם יידע לדרוש שנהיה עם חופשי בארצנו, לא רק כסלוגן. אם יידע להגיד שלא יעלה על הדעת לסגור מרכולים בשבת באזור התעשייה של חולון, כפי שלא יעלה על הדעת לפתוח מרכולים בשבת ברחובה הראשי של בני ברק. אם ישכיל לעשות כך, יוכל לכפות ממשלת אחדות שאותה רוצה רוב העם.
לצד כל הנכתב לעיל, נראה שלבסוף, לאחר הבחירות ב־17 בספטמבר, תוקם ממשלה חדשה שבראשה יכהן לא אחר מאשר נתניהו, כי בסופו של יום העם רוצה ראש ממשלה חזק ומנוסה, ונתניהו הוא כזה. כיוון שנכון לעכשיו כחול לבן אינה מתרוממת, היחיד שיכול היה אולי לסכן את נתניהו הוא אהוד ברק. גילוי נאות: עבדתי איתו בעבר, ואני סבור שהוא יכול ומתאים להיות ראש ממשלה, בזכות רקע עשיר וניסיון לא פחות משל נתניהו, ובטח שיותר משל בני גנץ. 
אבל במתכונת הזו, סיכוייו של ברק לא נראים כרגע גדולים, אלא אם יהיה מפץ גדול של איחוד מפלגות גורף, שיעמיד את ברק בראשו. צריך להתייחס ברצינות הראויה גם לעמיר פרץ, שחזר לראשות מפלגת העבודה. יש בפרץ אותנטיות כובשת, מנהיגות טבעית, והוא נראה אדם רגיש ואמיתי. איני איש מפלגת העבודה, לא אהיה כזה ומעולם לא הייתי, אבל אני מקווה שכל מצביעי מפלגת העבודה, שידועה כמפלגה בעלת יצר של הרס עצמי האוכלת ראשיה ויושביה, יחזרו לביתם תחת הנהגתו של פרץ, ויחזירו את המפלגה הכל כך חשובה הזו להיות גורם חשוב ומשפיע במדינת ישראל.
הכותב הוא יועץ אסטרטגי־תקשורתי במשרד "פאר לוין תקשורת"