ביטחון לפני הכל: מאמר פרי עטו של ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו שהתפרסם בתקשורת טוען שלאורך ההיסטוריה היו שני טיפוסי מנהיגים: יוזמים ונגררים. "היוזמים הגדירו חזון חד ובהיר ויעדים לאומיים הנגזרים ממנו, והתאימו את חזונם לשינויים במציאות", כתב. זו, כמובן, הגדרה מעט כוללנית שאיננה מביאה בחשבון גורמים נוספים, חיצוניים ופנימיים, אישיים ופסיכולוגיים, שיכולים להשפיע על אופיו ופעילותו של מנהיג. ההבדלים, מן הסתם, גם אינם כה חדים: גם מנהיג יוזם נגרר לפעמים — ולהפך.
אף שכוונתו של כותב המאמר הייתה כנראה להשוות בראי קעור בין מנהיגותו של בן גוריון לזו של בנימין נתניהו, בסופו של דבר הקורא עשוי להגיע למסקנה הפוכה. כלומר, שדווקא יש קווי דמיון בין השניים, לפחות בנושא אחד: הביטחון. הרי בן גוריון אמר בזמנו: "ענייני ביטחון, לדעתי, עומדים במרכז מדיניות החוץ שלנו". אחד הפרשנים כתב על כך אחר כך ש"אילו היו מטילים את כל האידיאלים הנעלים בכף אחת, ומולם ביטחון ישראל בכף השנייה, בן גוריון היה בוחר תמיד בביטחון ישראל".
זו גם עמדתו של נתניהו. ספק, אגב, אם בן גוריון עצמו היה מתייחס אל עצמו כאיש חזון, שכן בעיני עצמו הוא היה בעיקר איש בעל משימה מוחשית, הקמת מדינה יהודית, שלו עצמו יהיה תפקיד בהשגתה. "חזון" הוא מילה גדולה מדי שלעתים משתמעת ממנה מהות אוטופית וכמעט דתית ברוח חזון אחרית הימים, לעומת הצבת מטרה שתכליתה ברורה, מעשית ופרגמטית. בידי האנשים הלא נכונים חזון גם עלול להפוך ללא קושי לחלום באספמיא ואף לחלום בלהות.
בן גוריון. צילום: פריץ כהן, לע"מ
לבן גוריון ונתניהו מטרה אחת מעל לכל: הבטחת ביטחונה של מדינת ישראל. מכך נובע כל היתר, כולל לעתים הצורך בנקיטת צעדים יצירתיים ומשתנים ואף באלתורים שנראים כסטיות מהדרך. מה שההיסטוריה מציגה בדיעבד כחזון הוא לפעמים תוצאה של צעדים שהיו במקורם מאולתרים וטקטיים בעיקרם.
מנהיג חייב לכלכל את מעשיו גם על רקע התפתחויות חיצוניות ובינלאומיות, כפי שנהג בן גוריון הן בתקופה שלפני הקמת המדינה והן בשנות כהונתו כראש ממשלה, כפי שנהג גם מנחם בגין ובתקופות מסוימות שמעון פרס. בתקופת נתניהו זה כולל את היחסים עם ארצות הברית, רוסיה וחלק מהעולם הערבי. מה שהמאמר הנ"ל מכנה נגררים הוא למעשה ניצול מדיני נכון של התפתחויות במישור האסטרטגי והגיאו־פוליטי.
לבן גוריון היה ברוב שנות מנהיגותו יתרון שלנתניהו אין: אף על פי שגם אצלו היו סכסוכים ומלחמות יהודים, כאשר הנהיג את היישוב ואחר כך את המדינה, היה לו בדרך כלל רוב מוצק למדי במפלגתו, בממשלתו ובכנסת, מה שלנתניהו אין (ולא יהיה, וגם לא למי שיבוא אחריו, כל עוד לא תשונה שיטת הממשל בישראל). בנוסף, בן גוריון, בניגוד לנתניהו, גם שלט בחלק גדול מהתקשורת. לא צריך דמיון רב כדי לתאר לעצמנו, למשל, איך היו העיתונים מגיבים היום לו נתניהו היה חוזר על התבטאותו של הזקן על הביקורת כלפיו: "מציגים את זה כהתנגדות לממשלה, אך המשמעות האמיתית היא התנגדות למדינה".
נתניהו איננו בן גוריון ואיש, כולל הוא עצמו, גם אינו טוען זאת. האישים שונים, הנסיבות שונות, התקופה שונה, אך שניהם רואים את הנולד ודבקים במטרה. החזון של נתניהו, אם בכל זאת להשתמש במילה הזאת, הוא להביא את ישראל למצב בטוח יותר מול ים גועש של אנרכיה, טרור ושינויים גיאו־פוליטיים שמאפיינים את תקופתנו — ובפרט באזור בו אנו נמצאים.
