סיפורי ההתעללות שמצטברים לא מרפים, לא ישנתי שבועות

גן שבור: שעה אחרי שהוזעקתי לחזור הביתה מעבודתי בתל אביב, ניצבתי בפתח דלת הדירה האיומה שגרנו בה. לעיניי נגלה מחזה משונה: המטפלת ישנה שנת ישרים על השטיח בסלון כשפניה פונות לרצפה. עליה מטפס בזחילת קומנדו התינוק בן השנה שהבאתי לעולם בייסורים. הוא מעיף לעברי מבט, מחייך, צועק לעצמו “וויייי, היייי!!!”, גולש לרצפה וחוזר חלילה. אני רצה אליו.

היא עדיין ישנה. אולי מתה, אני חושבת לעצמי ומתקרבת בזהירות אל הנחיריים שלה, מנסה לשמוע את הנשימות החרישיות. המוזיקה האירית שבוקעת מהרמקולים ברקע לא מצליחה להעלים את מה שיוצא ממנה: נחירות קולניות של איכר עייף. אני מרימה את הקטנצ’יק הצוהל שמלטף לי את הפנים, והידיים שלו מדיפות ריח של אפר סיגריות. המאפרה שלה מונחת על הרצפה ליד הצעצועים שלו, שרק אתמול שטפתי כדי שלא יכניס לפה משהו מלוכלך.
 

“רחלי”, אני טופחת לה בעדינות על הכתף, היא פוקחת עין אחת: “וואי, אני ממש עייפה. לא ישנתי בלילה”. היא חיה. בוודאות. לפחות לעת עתה, כי מתחשק לי להרוג אותה. רחלי הייתה בת אולפנה. חוזרת בתשובה שהצהירה בזמן שראיינתי אותה שילדים הם אהבת חייה. היא לא התעללה בבן שלי, היא פשוט לא הוכשרה. ממנה למדתי שאהבה היא עניין חשוב, אבל לא מספיק. 
 

רחלי הייתה המטפלת השלישית במספר. השתיים האחרות פשוט התפוגגו יום בהיר אחד. רציתי משהו טוב מזה או מטפלת אמיתית או – סליחה על המופרעות – לגדל את הילדים בעצמי, אבל מי יכולה להרשות לעצמה לשלם את כל המשכורת שלה למטפלת? ומי יכולה להרשות לעצמה לא לעבוד? אז מצאתי פתרון: מטפלות על בסיס שעתי. שילמתי להן באופן הוגן, בתקווה שהן יהיו הוגנות באותה מידה. 
 

ללידות של ילדיי הגעתי עם תזה שאומרת: בחיים לא אכניס אותם למעונות. זה ממש מפעל לתינוקות. ותמיד יש בכניסה ריח של דגים מהקציצות וקקי. עם היומרה הזו התהלכתי בעולם, אבל חלום המטפלות התנפץ לי פעם אחר פעם בפרצוף. כל הסיפורים על המטפלות האיומות מוכרים לי מבית. אחותי הקטנה הסתובבה בעולם כמה שנים טובות בלי שיניים קדמיות כי המטפלת שלה שמטה את העגלה במדרגות ענקיות, והיא התגלגלה במורד ונפצעה. זה היה בזמן שהמטפלת הזו, שהייתה כמו סבתא חביבה מבחוץ ומכשפה עצלה מבפנים, הייתה אמורה לשמור עליה אצלנו בבית, אבל העדיפה ללכת לביתה כדי לנקות ולבשל שם. ובכל זאת, בגלל העניין הכלכלי החלטתי שאהיה חכמה יותר מהוריי ואבחר את המתאימות ביותר. זה לא קרה, כמובן. 
 

אחרי רחלי העברתי את הקטנצ’יק למשפחתון פרטי. זה התחיל כמו סיפור אהבה אבל המשיך רע מאוד, כי אני, אתם מבינים, תמיד רוקמת יחסים אישיים. בדרך כלל היחסים האישיים באים על חשבון הצד המקצועי וגם המטפלת הזו הרשתה לעצמה יותר מדי: ימי חופשה או ליהוקים של מחליפות אקראיות בלי הודעה מוקדמת והרבה פחות תשומת לב ממה שנהגה לתת בהתחלה. מהר מאוד היא שכחה שאני זו שמקבלת ממנה שירות עבור הדבר הכי יקר לי בעולם.

כבר כמה שבועות שהלילות שלי, כמו של רבות ורבים אחרים, נעדרי שינה. הסיפורים שהולכים ומצטברים לא מרפים. אני מתעוררת בבעתה, נזכרת בסימני הרצועות שראיתי על הילד שלי, יום אחד כשהחזרנו אותו ממשפחתון. “הוא ניסה להשתחרר מהסלקל”, הסבירה לי המטפלת. האמנתי לה.
 

אני נזכרת בימים שהקטן הזה, עם העיניים שהחליפו צבע מירוק למשהו לא ברור מרוב בכי, מחכה לנו בכניסה למשפחתון, מונה את הדקות בדרכו התינוקית, הבוסרית והעצובה. היה לנו ברור שהיא מהטובות ופשוט לא התפנתה אליו בזמן. אני נזכרת ברגעים שמשהו ניקר בלב וכל מה שרציתי להגיד היה: אני עוזבת הכל. לא מעניין אותי כלום. עוד כתבה, עוד מוסף לסגור, עוד משכורת, מה כל אלה ביחס לילד שלי? ואז הגיעה בת קול שאמרה בתגובה: את לא יכולה. החיים סוגרים עלייך. נראה אותך גיבורה. 
 

אני יודעת שלא כל המטפלות והגננות מרושעות, ושיש רבות שעובדות בתחום הזה מתוך אהבה טהורה - לבי על מי שנחשדות סתם באופן אוטומטי. אבל היום אני יודעת שכולנו שבויות ושבויים בתוך מצב בלתי אפשרי. בסיפור הזה, כבר ברור לי, אין גיבורים. כולם מפסידים. 

שימו לב למה שקורה בספרייה הלאומית: אולמות הקריאה של הספרייה יארחו מדי יום ראשון בחודש יולי מופע תיאטרלי־מוזיקלי לבני 8־12, המבוסס על דמויות מפתח בתולדות הספרייה ובתרבות הישראלית. המשתתפים מוזמנים על תקן בלשים לאתר את מקור הרעשים הבוקעים מאולמות הקריאה, הצללים שעל הקירות והאותיות הפורחות מהדפים. יחד עם אספן ספרים מוכר, משוררת ידועה, מדען ומורה מפורסמים הם ינסו לפתור את תעלומת הספרים הנעלמים. בסיום הפעילות יתקיים מפגש מסכם מול חלונות ארדון המוארים בצבעים מרהיבים על רקע החשכה.