השבחים שהעניק בנימין נתניהו לנשיא מצרים עבד אל־פתאח א־סיסי פורסמו אצלנו כפשוטם והחמיצו את הדיון הראוי. זה קרה ביום רביעי שעבר, בבית שגריר מצרים בישראל, ח'אלד עזמי, בהרצליה פיתוח. כ־150 מוזמנים, רובם ישראלים ומיעוטם זרים, הוזמנו לציין מלאות 67 שנים לכינון הרפובליקה הערבית של מצרים. על המדשאה נוגנו "בילאדי בילאדי", ההמנון המצרי, ו"התקווה". השגריר פתח, ואחריו דיבר ראש ממשלת ישראל.
"בפגישותי עם הנשיא א־סיסי התרשמתי לא רק מהמנהיגות שלו אלא גם מחוכמתו", אמר נתניהו. "הנשיא הוא אדם חכם מאוד. הוא העניק לי תובנות רבות על טבעו של האתגר שעומד בפנינו. הוא מנהיג חכם, אמיץ וחזק, ואנו מצפים בכיליון עיניים להמשך שיתוף הפעולה בינינו".
מאז אמר שר הביטחון פואד בן אליעזר על חוסני מובארק, כי ביודעו מי יושב בקהיר, הוא ישן טוב בלילה, לא יצאו מירושלים מילים כה חמות כלפי נשיא מצרי. א־סיסי תפס את השלטון לפני שש שנים, ומאז החלה להתפתח בינו לבין נתניהו הידידות העמוקה. על המדשאה בהרצליה פיתוח דיבר נתניהו על האתגר וגילה את האתרוג. ישראל בהנהגתו מאתרגת באדיקות את נשיא מצרים. שש שנים, ולא שמעתם מילה אחת של ביקורת כלפי קהיר. אין זה תרגיל של נימוס וחנופה, ולא מס שפתיים. המילים היו כנות.
נתניהו הוסיף וכינה באותו מעמד את א־סיסי "חברי הטוב". זהו ביטוי אישי וטעון, המעיד על יחסים שמעבר לענייני עבודה. שניהם משוחחים טלפונית על בסיס קבוע, ואפשר להניח כי נפגשו יותר מכפי שפורסם. זוהי מערכת יחסים יוצאת דופן, הנשענת על אישיותם הפרטית של השניים.
ספק אם נדע בקרוב מה באופיו של א־סיסי הצליח לקנות את לבו של ראש ממשלת ישראל, הידוע בהסתייגותו וחששו מערבים באשר הם. בינתיים, שלל תכונות עשויות לחברם יחד. שניהם חיים בתחושה של איום קיומי. שניהם נלחמים בטרור. שניהם שייכים לצד השמרני של המפה הפוליטית. עבור שניהם, התקשורת היא מטרד. שניהם אינם סובלים מעודף חיבה מצד שכבות רבות בציבור. שניהם ביטחוניסטים בעלי רקע מודיעיני (נתניהו צמח בסיירת מטכ"ל, א־סיסי במערך החי"ר, אבל בתפקידו האחרון כיהן כמפקד המודיעין הצבאי); ושניהם רגישים לכבודם ולמה ייאמר עליהם בפומבי.
עבור הישראלי הממוצע, התפקיד המצרי בימים אלה מתמקד ברצועת עזה. המצרים מתווכים בעתות של שפיכות דמים וימי קרב, ופועלים להביא את שני הצדדים להפסקת אש קבועה. זהו תפקיד חשוב, אבל מנעד היחסים הביטחוניים בין שתי המדינות רחב יותר. כשאדמת סיני הפכה זירה לשיגור רקטות לאילת, שלח א־סיסי את חייליו לרדוף אחר חורשי הרעה ולמגרם. עבורו זו גם שאלה של ריבונות. "לא ייתכן", קבע א־סיסי באחד הראיונות, "שאדמת מצרים תשמש בסיס להתקפות על אחרים".
בנימין נתניהו ושגריר מצרים בישראל. צילום: יאסר עוקבי
היד הנעלמה
על הדשא בבית השגריר הוסיף נתניהו ואמר כי לישראל יחסים עם מדינות ערביות נוספות. הוא התכוון כנראה בעיקר לאיחוד האמירויות ולסעודיה. לממלכה הסעודית רצועת חוף ארוכה, אבל חיל הים שלה אינו גדול דיו כדי להגן עליה. מי שמפצה אותה על כך הוא חיל הים המצרי.
הצי המצרי פועל במפרץ, באזור קונפליקט חם, שבו גם לישראל יש אינטרסים. גם איחוד האמירויות היא ידידתה של מצרים. אולי הקרובה מכולן. ועל פי דיווחים, היא גם ידידתה של ישראל. האם לפנינו קואליציה ישראלית, מצרית, אמירותית וסעודית? תארו לכם אילו הרפתקאות חופשייה ישראל להוציא לפועל נגד טהרן השכנה, כאשר לידה חיל הים המצרי ושתי אויבותיה של איראן, שהן - לא במקרה - המדינות הערביות החזקות במפרץ.
למחרת האירוע בבית השגריר, וגם בימים שאחר כך, לא מצאתי הד לדברי נתניהו בעיתוני מצרים. הצנזורה המצרית הרחיקה את פרסום הידיעה מהציבור. צרכן התקשורת המצרי הממוצע אינו יודע מה חושב ראש ממשלת ישראל על נשיאו. עם זאת, גם אנחנו לא יודעים לאשורו מה חושב א־סיסי על נתניהו, ואיזה מקום תופסת ישראל בלבו פנימה. האם היא ידידת אמת, או למרות הכל - רק שותפה עסקית. ולמרות זאת, היחסים שנרקמו בין השניים הם התפתחות מבורכת, כל עוד ישמשו אמצעי לחיזוק המגע בין המדינות ולא יהפכו להיות המטרה בפני עצמה. מבחנם הגדול לא יהיה שרידותם אלא תועלתם. האם בזכותם יצליחו הצדדים להעניק, 40 שנה אחרי, שלום גם לעמים.
האבן והכלב
במשך שלוש שעות וחצי ישב חסן נסראללה, ביום שישי שעבר, והתראיין לערוץ הבית שלו, אל־מנאר. נסראללה הוא המנהיג המרתק, המאתגר והמשכיל באזור, וכל ראיון שלו, כמו שהגדרתיו פעם, הוא מרתק לעייפה. באחד מרגעי הראיון, נדרש נסראללה לאיומיו של השר יואב גלנט שהזהיר את חיזבאללה לבל תגרור את ישראל למלחמה, כי אז תוחזר לבנון לתקופת האבן. נסראללה פרש את משנתו הידועה על יריעת הטילים שבידי אנשיו, ולא היסס לתהות: "אז מי יחזיר את מי לתקופת האבן?".
העיתונאי עלי קאסם, סורי המתגורר בתוניס, לעג לנסראללה על איומיו. במאמר שפרסם באתר החדשות "אלערב" הוכיח קאסם את המנהיגים הערבים על כך שהם מטפחים אלימות במקום ידע וטכנולוגיה. "נסראללה יודע כי אינו יכול להשליך את הציונים לים, ואין לו באמת כוונות לעשות זאת", לעג קאסם והמשיך: "ועוד יודע מר נסראללה, הבקיא היטב במורשת הערבים, כי אין סיבה לפחוד מכלבים נובחים, כי לרוב אינם נושכים".
הערותיו של הפרשן הסורי הגולה תפסו מקום מרכזי בשיחתי השבוע עם שאול מנשה, מוותיקי קול ישראל בערבית. מעטים בישראל מכירים את מנשה, אבל מאזינים ערבים ברחבי האזור הכירוהו היטב. בשנות ה־60, ה־70 וה־80 שימשה תוכניתו השבועית "שקרים ואמיתות" כמענה הישראלי, בשפה הערבית, למתקפות המדיניות על ירושלים.
"שנים ישבתי ושידרתי ברדיו דברי הסברה כלפי הערבים", אמר מנשה ובקולו פליאה, "אבל מעולם לא העזתי לקרוא למנהיג ערבי 'כלב'. והנה, מי עושה את זה? עיתונאי סורי".
השבתי לידידי שבע הקרבות כי הזמנים השתנו. כיום מתחרים ביניהם מנהיגים וראשי מדינות, מי ישתמש בלשון גסה יותר. סיימנו את השיחה, כל אחד פנה לדרכו, ואני נזכרתי בפתגם הערבי, "אם אינך צריך את הכלב, קרא לו כלב. אם אתה זקוק לו, אמור חאג' כלב".
