אביו של רונן לוברסקי: "גזר הדין הוא אמירה למחבלים: 'תמשיכו, הכל בסדר'"

במהלך הדיון בטיעונים לעונש בבית המשפט הצבאי, בני אריק פנה לרוצח ואמר: 'לא רצית לפגוע ברונן ומשפחתו אלא בעם ישראל. והנה אנחנו רק צמחנו מזה'", מספר ולדימיר לוברסקי, 52, אביו של סמ"ר רונן לוברסקי ז"ל. לוברסקי, לוחם דובדבן, נפצע אנושות ב־24 במאי 2018 לאחר שלוח שיש הושלך על ראשו בפעילות במחנה הפליטים אל־עאמרי שבפאתי רמאללה. יומיים לאחר מכן הוא נפטר בהיותו בן 20. 

שלשום גזר בית המשפט הצבאי במחנה עופר מאסר עולם ועוד שמונה חודשים על אסלאם מחמד יוסף נאגי, שהשליך את לוח השיש, ופסק פיצויים למשפחה בסך 258 אלף שקלים. לגזר הדין הגיעו משפחות שכולות חברות "פורום בוחרים בחיים" המלווה על ידי תנועת "אם תרצו", שהתעמתו עם משפחת המחבל.

"אנחנו מאוכזבים. בית המשפט פשוט עשה צחוק מכל התהליך", אומר לוברסקי בכאב. "ברור שעל הרתעה אי אפשר בכלל לדבר פה. האמירה היא שגזרנו עונש מאסר עולם כי אין לנו ברירה בינתיים. זו בעצם הזמנה למחבלים הבאים לבוא ולעשות פיגועים, כי זה משתלם. המטרה היחידה של המחבלים היא לרצוח ולדאוג שלא יהרגו אותם במקום. עונש מוות כבר לא יהיה, והתנאים בכלא הם קייטנה. זו בושה". 

באמת האמנת שאכן יש סיכוי לעונש מוות?

"עוד לפני שהחל המשפט, דרשנו מהפצ"ר לבקש עונש מוות. הוא אמר שזו לא המדיניות ושזה לא יקרה. ביקשנו לפחות שהרכב השופטים יהיה מתאים לכל החלטה. כדי לגזור עונש מוות נדרשים שלושה שופטים בדרגת סגן אלוף והחלטה פה אחד. רצינו שהמשפט יהיה הוגן, שהכיוון של גזר הדין לא ייקבע עוד לפני שהמשפט החל, אבל זה מה שקרה בפועל. ההרכב לא היה מתאים על מנת לגזור עונש מוות, לכן החרמנו את המשפט. בתחילת הדיונים, כשהבנו שהרכב השופטים לא מתאים, נפגשנו עם ראש הממשלה. הוא הביע תמיכה, אבל אמר שאינו יכול להתערב. לאחר מכן, כשהגענו לדיון וראינו שההרכב לא השתנה, קמנו ועזבנו את האולם במחאה. יותר לא הגענו לדיונים. באנו רק לטיעונים לעונש ולגזר הדין". 

יריקה בפרצוף

לוברסקי מספר שבמסגרת ההליך המשפטי הם גם הגישו תביעה כספית. "עורך הדין שלנו חישב שהרוצח היה אמור לקבל 5 מיליון שקלים מהרשות הפלסטינית בזמן שהוא יושב בכלא. כידוע, אושר קיזוז שכר המחבלים מכספי הרשות. מרכיבים נוספים שהיו בתביעה, שעמדה בסך הכל על 14 מיליון שקל, היו עוגמת נפש וכמה רונן היה מרוויח אם היה חי. עם כל מרכיב ניתן להתווכח, חוץ מזה של ה־5 מיליון שקלים. בית המשפט הצבאי דחה גם את הדרישה הכספית. זו הייתה אכזבה עמוקה שבית המשפט לא התייחס בכלל למרכיב משכורת המחבל. לא ציפינו שהוא יגזור את כל הסכום שדרשנו - 14 מיליון שקל - אבל כן לפחות את מרכיב המשכורת, שאי אפשר להתווכח איתו. הנימוק שלהם היה שאנחנו יכולים להגיש תביעה אזרחית. אבל במקרה שלנו יש ישות שלא משתפת פעולה עם כלום. בית המשפט הצבאי ירק לנו בפרצוף פעם נוספת". 

"במסגרת הליך פלילי שמתנהל בישראל, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים לטובת הקורבן. כשמדובר בעבירות המתה, כמו רצח, הסכום מוגבל ל־258 אלף שקלים. בהמשך הקורבן יכול להגיש תביעה אזרחית ואז לזכות בפיצוי המלא", מסביר עו"ד מוריס הירש, לשעבר ראש התביעה הצבאית ביהודה ושומרון, המייצג כיום את משפחת לוברסקי. "לעומת זאת, בבית המשפט הצבאי המגבלה של 258 אלף שקל לא קיימת. החוק הצבאי קובע שאפשר לפסוק פיצויים ולא מגביל בסכום". 

הירש טוען שהחלטת בין המשפט הצבאי, "ובראש ובראשונה ההליכה לכיוון 258 אלף שקל, היא למעשה סיפוח. בית המשפט הצבאי, שעובד על פי הדין הצבאי, יכול לקחת דוגמאות אחרות. למה הוא דווקא לוקח את הדין הישראלי? זו לא הסמכות של בית המשפט לספח את יהודה ושומרון ולנהוג על פי הדין הישראלי. ההיבט השני הוא הרבה יותר חמור. אחד הרכיבים של דרישת הפיצויים היה לקחת מהמחבל את כל המשכורת שירוויח מהרשות הפלסטינית במהלך שהותו בכלא, שמסתכמת ב־5 מיליון שקלים. אז בית המשפט אומר שהוא אומנם שולח אותו לכלא, אבל בוא תרוויח כסף על זה שרצחת ישראלי. זו הייתה הזדמנות להעביר מסר הרתעתי עצום, כי הישיבה בכלא לא באמת מרתיעה. תפקיד בית המשפט הצבאי הוא גם להעביר למחבלים מסר ענישתי והרתעתי גם יחד, ואילו הוא החליט להתרפס בפני הטרור ולאפשר לרוצח שפל להרוויח ממעשה רצח". 

לוברסקי מודה שהכאב תמיד יהיה קיים, "אבל אפשר לקחת אותו לכל מיני כיוונים. ראיתי משפחות שלקחו לבית קברות את הכאב הזה, היו משפחות שלקחו זאת למאבק נגד הטרור, ויש משפחות שלקחו את זה גם לכיוון של צמיחה. המון פרויקטים חינוכיים רצים עכשיו לאורו של רונן. אנחנו מעדיפים לומר לאורו ולא לזכרו. למשל, החבר'ה של פרויקט תגלית מגיעים לקברו, שומעים את סיפורו ואנחנו מקבלים המון תגובות. אנשים מתקשרים ואומרים שהסיפור של רונן שינה את חייהם. בקיץ 2018 האקדמיה הישראלית לקרב מגע ברחובות, שרונן התאמן בה, עשתה פעילות לאורו. כמו כן, ברחובות, בחסות העירייה, יש פרויקט של עמותת החלוץ. זו עבודה עם ילדים דרך פעילות ספורטיבית שנושאת את שמו של רונן". 

לוברסקי ממשיך ומספר ש"בשנת הלימודים שעברה הייתה לאורו של רונן תוכנית מנהיגות כושר קרבי של יואב אסא, שרונן התאמן אצלו. עמותת פרחי הדרום בגדרה ארגנה משחק כדורגל ומפגשים עם ילדים שבהם מדברים על רונן. גם בני, אריק, הכין הרצאה על הסיפור של רונן והוא מרצה בכל מיני מסגרות. הסיפור של רונן מדבר לכל החבר'ה שלפני צבא".

שידוך משמיים

לפני כשמונה חודשים אחיו של רונן, אריק, בן 24, התחתן. "בסופו של דבר הוא הכיר את אשתו כתוצאה ישירה מהנפילה של רונן", מספר לוברסקי האב. "אחרי מותו התחלנו לחשוב איך אנחנו רוצים להנציח אותו. בת דודה של אריק ורונן למדה אז בבית ספר ביישוב פסגות. לא רחוק משם נבנה בית חם לחיילים. עלה לה רעיון לקרוא לו על שמו של רונן. אריק יצר איתם קשר, הם מאוד התלהבו וסיכמנו שהבית הזה ייקרא 'בית רונן'. באוגוסט 2018 הבית נחנך רשמית. היינו צריכים לצייד אותו. בהתחלה חשבנו שנאסוף כל מיני תרומות, רהיטים יד שנייה. פרסמנו מודעות בכל מיני מקומות. ואז התקשרה לאריק בחורה בשם נטלי, כיום אשתו, והציעה עזרה. בסוף הוחלט שהכל יהיה חדש ולא יד שנייה, אבל קשר ראשוני כבר נוצר. מי שעודדה את הקשר הייתה חברה של נטלי. היא עמדה על כך שתתקשר לאריק. ככה הם בעצם נפגשו. אחר כך אריק ונטלי הכירו לאותה חברה את בן הדוד של אריק. גם הם התחתנו, לפני כחודש וחצי". 

"בחתונה, ובכלל בחיים שלנו, רונן כל הזמן נוכח. כמובן שהוא הוזכר בחתונה, והיו חברים ומפקדים שלו מהצבא שהגיעו". 

לאחר האסון המשיך ולדימיר, איש מחשבים, בעבודתו. "כולנו חזרנו לתפקד, אבל כל אחד מאיתנו סוחב את רונן איתו", הוא אומר. "אני מרגיש אותו כל הזמן. לאמא שלו יותר קשה, כי בבית שלה נמצא החדר שלו עם הדברים שלו. אבל גם היא מתמודדת די בכבוד. מעבר להיבט האישי, יש פה עניין של מלחמה נגד הטרור. לצערנו, גזר הדין של המחבל הוא אמירה ברורה כלפי מחבלים פוטנציאלים: זה משתלם, תמשיכו, הכל בסדר. התחושה שלנו היא שבמקום להגן על אזרחי ישראל, בית המשפט הצבאי מגן בעיקר על אויבינו שמכריזים על עצמם כלוחמי חופש".