בחיים לא הייתי בכלא האמריקאי. אפילו לא בנווה תרצה. אבל תמיד ריתק אותי, וכנראה עוד מיליוני גברים ונשים בעולם, מה קורה לנשים פושעות שכלואות יחד. מה זה מוציא מהן ואיך הן מסתדרות שם בלי טמפונים, פינצטה או גבר?



אחרי שש עונות של "כתום זה השחור החדש", שבהן זכינו ללוות את פייפר צ'פמן (טיילור שילינג), הנסיכה הלבנה מניו יורק, נכנסת לכלא ולומדת כל מה שצריך לדעת על גוף האישה ועל הישרדות; בעונה השביעית והאחרונה, היא משתחררת לחופשי, ומגלה שהחיים בחוץ זה לא קיבוץ. בטח לא גן עדן לסטרייטיות מומרות.



בתוך הכלא החגיגה דווקא נמשכת ומעמיקה, וגם אחרונות הסטרייטיות מחליטות להמיר את נטייתן - גם בשביל טובות הנאה, וגם לטובת קמפיין "מי טו". על הדרך הן מתנקשות בסוחרת סמים על רקע רומנטי. מה עוד? "רד" הופכת לדמנטית אחרי ששהתה בצינוק יותר מדי זמן; "קרייזי אייז" מגלה ששופטים הם לא סנטה קלאוס; אסירות ששוחררו, חוזרות בגלל מדיניות המהגרים של טראמפ; וכל סוללת ניהול הכלא הופך נשי, לאו דווקא לטובת הנשים. אפילו קפוטו, מנהל הכלא טוב הלב לשעבר, מסתבך עם סוהרת שהחליטה לעשות לו "הארווי ויינשטיין" (ציטוט שלו).





אך נצחיותה של "כתום" לא נעוצה במגדר, אלא בעובדה שהיא לא חד־משמעית. אין בסדרה טובים ורעים, ואין שכר ועונש, בלי עוד עונש שיבוא אחריו, וחוזר חלילה. עד שלא מתים, תשכחו מסגירת מעגל או סוף שקושר את כל הקצוות.



אם כבר קרו בה דברים דרמטיים בעונות הקודמות, זה המוות המיותר של פוסיי שנמחצה על ידי סוהר; מרד האסירות שבא בעקבותיו; הפללת הסוהר האנס מנדז ודריסתה של סדיסטית הכלא, על ידי חולת סרטן נמלטת. כל זה בלי מוזיקה מיוחדת או אפקטים. כמו בטבע. כמו בחיים.



גם בעונה זו (למעט העונה השישית, המיותרת), מצליחה "כתום" לא ליפול לדרמטיות יתר, עד שמגיעים לשני הפרקים האחרונים והמצמררים, ועדיין לחשוף מתוך מעטפת הפוליטיקלי קורקט, את ההיררכיה האמיתית, עליה מושתתת החברה האמריקאית.