"מעולם לא היו יחסי ישראל וארצות הברית טובים כל כך”: משפט נכון זה שחוזר שוב ושוב בפי ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא ציטוט כמעט מדויק של אותו משפט שהשמיעו בעבר ראשי הממשלות יצחק רבין ואריאל שרון ז”ל, ולא רק הם. מאז שדיווחו לראש הממשלה השלישי, לוי אשכול ז”ל, על בצורת, והוא שאל בבהלה – היכן? (הוא נרגע רק כשנאמר לו שהבצורת היא בנגב ולא בטקסס), יחסי ישראל־אמריקה הם אינטרס מדיני עליון שלנו, ולא רק – היו ימים - בזכות אספקת מזון לעת בצורת אצלנו. עיקר התלות היא כמובן בתחומים הביטחוני והדיפלומטי.
בין הגדולה במעצמות תבל ובין מדינת היהודים שוררת ידידות מופלאה, שכמובן ידעה מעלות ומורדות. העובדה שישראל נאחזת באמריקה, נסמכת עליה בזירה הבינלאומית – היא מובנת. אבל ארצות הברית רואה בישראל בת ברית אסטרטגית. המעצמה הענקית והמדינה הקטנה חולקות ביניהן ערכים משותפים. נשיא אמריקאי בא ונשיא הולך, פעם רפובליקני ופעם דמוקרטי – והתמיכה בישראל איתנה.
על מנת לשמר את הידידות הזאת ברמתה המיטבית, קשה למנהיג בישראל להמרות את פי הנשיא.
אפשר להתווכח, לנסות ולשכנע, אבל בסופו של דבר מתקבלת, לרוב, דעת ראש המעצמה הגדולה. מצד שני, לעולם לא ילחצו עלינו האמריקאים לנקוט מהלך שעומד בניגוד לאינטרס הישראלי, בוודאי ככל שביטחון המדינה ועצם קיומה נמצאים בסכנה. הבית הלבן יפעיל לחצים ידידותיים עלינו על מנת לבצע מהלכים שאולי לא היינו ששים לבצעם, אך כאלה שאינם מעמידים בסכנה את עצם קיומנו. אסור לשכוח: לארצות הברית יש עוד כמה אינטרסים גלובליים, בוודאי במזרח התיכון. חשוב לה מאוד מעמד העל שלה בעולם הערבי.
בנתונים אלה, ישנה משמעות מיוחדת ליחסים האישיים בין שני המנהיגים, הנשיא שם וראש הממשלה כאן, ולמידת ההערכה ביניהם. האם פירוש הדבר שהמנהיג החלש במשוואה הזאת צריך תמיד לקבל כל מה שאומר היושב בבית הלבן? במילים אחרות: האם בסיטואציה מסוימת הוא יכול לומר לא לבן שיחו רב העוצמה?
התשובה היא חיובית, בעיקר כאשר בראש ממשלת ישראל ניצב מנהיג בעל חוט שדרה לאומי, שהלא שלו, בשם האינטרס הישראלי גובר על לחצו של הנשיא האמריקאי. הדוגמה הטובה ביותר היא זו של ראש הממשלה יצחק שמיר, שחזר ואמר לא לנשיא הפחות ידידותי לנו, ג’ורג’ בוש (האב). הלה ניסה לכפות את הקפאת ההתנחלויות, עד כדי כך שמנע מישראל ערבויות לקליטת העלייה הגדולה מרוסיה, ואף ניסה להביא להפלת שמיר. עיקשות ראש ממשלת ישראל דאז עוררה כעס בוושינגטון, אבל לא עד כדי שיבוש היחסים. לימים אף נשמעה הערכה מחוגי ממשל בוש האב למנהיגותו האיתנה של שמיר.
כשראש ממשלה בישראל מתפאר ביחסים המצוינים, שלא לומר אינטימיים, השוררים בינו לבין נשיא ארצות הברית, הוא רואה בכך, בצדק, הישג מדיני ואישי ממדרגה ראשונה, שמרומם אותו ומאדיר אותו בציבוריות הישראלית. זה קורה בעיקר כשהוא מביע נכונות מרחיקת לכת לוויתורים ישראליים, בלחץ הנשיא. בהפוך למקרה שמיר־בוש, כך זה היה ביחסי רבין־קלינטון, וביחסי שרון־בוש (הבן). וכי למה שקלינטון יעצור את רבין שנקלע מרצונו לתהליך אוסלו? ומדוע בוש ינסה לשכנע את שרון שלא לבצע את ההתנתקות החד־צדדית?
לאחר הקור הבין־אישי בימי אובמה־נתניהו, אנו מתברכים כיום בצירוף נדיר, חסר תקדים, של שני מנהיגים שרואים עין בעין נושאים קריטיים כמו המאבק באיראן או הבעיה הפלסטינית. לצנינים הדבר בעיני השמאל שלנו, שנסחף אחרי הביקורת הליברלית בארצות הברית על הנשיא הלא שגרתי, דרך התנהלותו, ציוציו, אמירותיו. בחוסר אחריות משווע יש מי שתוקפים אצלנו את טראמפ ומהלכיו לטובת ישראל. השמאל מתוסכל לנוכח הידידות המופלאה שמפגין טראמפ כלפי נתניהו ומהלכי התמיכה שלו, שמצאו ביטוי מוחשי, בין השאר, בהעברת שגרירות ארצות הברית לירושלים ובהכרה בריבונות ישראל על הגולן. עסקת המאה, שפרטיה מתחילים להתחוור מיום ליום, לא תאמץ במאה אחוז את עמדותינו, אבל נקודת המוצא שלה תהיה ככל הנראה טובה לנו מאי פעם.
בתקשורת וברשתות יש מי שמייחלים לא רק לנפילת נתניהו בבחירות הקרובות, אלא גם לניצחון הדמוקרטים בבחירות הבאות בארצות הברית, ואולי אפילו לכניסתו לבית הלבן של המרקסיסט הקיצוני ברני סנדרס היהודי, וכך להחזירנו לקווי 67’ האסוניים. לכן יש לייחל שנתניהו ימשיך להוביל את ישראל גם אחרי 17 בספטמבר הגורלי, וכמוהו טראמפ של אמריקה ב־3 בנובמבר 2020.
צמד המנהיגים הזה הוא הערובה לביסוס מעמדה וביטחונה של ישראל לדורות הבאים, כי אכן יותר מאי פעם בעבר – מעולם לא היו יחסי ישראל וארצות הברית טובים יותר מאשר בימים אלה.