ב-25 באוגוסט יחגוג העולם 80 שנה לאחד הסרטים הקלאסיים והקנוניים ביותר של הוליווד. סרט שמהלך קסם - וגם מפחיד מאוד - דורות של ילדים. "הקוסם מארץ עוץ", גאוות הטכניקולור המרהיבה של אולפני מטרו גולדווין מאייר, בכיכובה של ג'ודי גרלנד הצעירה, מבוסס על ספר הילדים האמריקאי "The Wonderful Wizard of Oz" מאת ליימן פרנק באום, שיצא לאור לראשונה ב–1900, והוליד סדרה ארוכה של ספרי המשך שנכתבו על ידי באום ואחרים.
זהו סיפורה של הילדה דורותי גייל, שגרה בחווה בקנזס עם הדוד הנרי והדודה אם. יום אחד סופת טורנדו אימתנית משתוללת בקנזס וסוחפת את דורותי ביחד עם הכלב שלה טוטו אל ארץ קסומה וצבעונית בשם עוץ. שם היא פוגשת חברים חדשים: הדחליל, איש הפח והאריה ויחד הם חווים הרפתקאות בדרך אל הקוסם המיתולוגי, שלמיטב הבנתה הוא היחיד שיכול לעזור לה לחזור הביתה.
דמותה של דורותי מושפעת כמובן מאליס, גיבורת "אליס בארץ הפלאות" של לואיס קרול, אך שמה ככל הנראה הגיע ממקור ריאליסטי הרבה יותר. אומרים כי באום קרא על אסון שקרה באירווינג, קנזס ב–1879. בין קורבנות סופת הטורנדו שהכתה במקום נמצאה בחורה כשפניה בתוך שלולית בוץ. שמה היה דורותי גייל.
חמישה במאים ו־14 תסריטאים
ספר הילדים של באום עובד ב–1902 למיוזיקל בימתי בברודוויי, בכיכובה של השחקנית אנה לאפלין. ב–1925 הגיע הסיפור לראשונה לקולנוע בתור סרט אילם, שעלילתו שונה מאוד מהמקור הספרותי. דורותי דוואן בת ה–19 גילמה את דורותי, שבגרסה האילמת אמורה להיות בת 18 ולא ילדה קטנה, ואילו אוליבר הארדי, מחצית הצמד "השמן והרזה", נכנס לנעליו של איש הפח.
עברו שנים עד שבהוליווד השתכנעו שהגיע הזמן להפיק גרסה חדשה לספר הילדים הנושן. הייתה זאת הצלחתו של "שלגיה ושבעת הגמדים" של דיסני, סרט האנימציה הארוך הראשון אי־פעם שיצא ב–1937, ששכנעה את מטרו גולדווין מאייר שלעיבודים לסיפורי ילדים דמיוניים יש פוטנציאל משמעותי בקופות. וכדי שהמבוגרים לא יבטלו את העלילה הפנטסטית כקשקוש, הפכו הרפתקאותיה של דורותי בסרט לחלום אחד ארוך.
מרבית הדמויות הדמיוניות מארץ עוץ מבוססות על אנשים אמיתיים שדורותי מכירה בקנזס, ומגולמים על ידי אותם שחקנים. החלום כולו צולם בטכניקולור היפר–ריאליסטי וצעקני בעוד שההתחלה והסוף של הסרט, שבהם דורותי נמצאת בעולם האמיתי בקנזס, צולמו בשחור–לבן ונצבעו בגוני ספיה.
חמישה במאים ו–14 תסריטאים היו מעורבים בשלבים השונים של הפקת הסרט. את מרביתו ביים ויקטור פלמינג, אחד הבמאים הגדולים של מטרו גולדווין מאייר, שעזב את ההפקה לפני סופה על מנת להציל את "חלף עם הרוח". "הקוסם מארץ עוץ" הפסיד לא רק את הבמאי שלו ל"חלף עם הרוח", אלא גם את האוסקר לסרט הטוב ביותר. הוא זכה בשני אוסקרים: לשיר הטוב ביותר ל"Over the Rainbow" ולפסקול המקורי הטוב ביותר של הרברט סטותארט.
לתפקיד שלושת חבריה החדשים של דורותי לוהקו בדרנים פופולריים של התקופה. את הדחליל שזקוק למוח גילם ריי בולג'ר (במקור הוא לוהק לאיש הפח אך התעקש על הדחליל), את איש הפח שצריך לב גילם ג'ק היילי (שלא ידע שהשחקן המקורי שלוהק לתפקיד, באדי אבסן, נאלץ לפרוש אחרי שאושפז במצב קשה כתוצאה משאיפת אבקת האלומיניום שנעשה בה שימוש באיפור שלו, וסבל מקוצר נשימה במשך שארית חייו). את האריה הפחדן שזקוק לאומץ גילם ברט לאר (שקיבל תחפושת ששקלה מעל 40 קילו).
אבסן לא היה השחקן היחיד שהגיע לבית חולים בגלל האיפור שהשתמשו בו בהפקה. מרגרט המילטון, שגילמה את המכשפה הרעה, סבלה רבות מהאיפור הירוק שלה שהכיל נחושת. הוא היה כל כך רעיל עד שהיא לא יכלה לאכול בימי צילומים, כדי שלא תבלע את האיפור בטעות - אלא רק לשתות דרך קשית. וזה עוד כלום לעומת הכוויות מדרגה שנייה ושלישית בפניה ובידיה שקיבלה במהלך צילומי יציאה דרמטית שלוותה בפרץ של עשן.
המילטון בילתה כמה שבועות בבית החולים. היא ידעה שלא תוכל לתבוע את ההפקה, כי משמעות הדבר תהיה שהיא לא תעבוד בהוליווד לעולם. במקום זה היא חזרה לעבוד על הסרט בתנאי אחד: בלי סצינות עם אש. בעריכה הסופית לא מעט סצינות בכיכובה נשארו על רצפת חדר העריכה, כי נמצאו מפחידות מדי עבור ילדים. אלה שנשארו גרמו ללא מעט ילדים (וגם כמה מבוגרים) לביעותי לילה.
קטנה גדולה
הליהוק של הילדה שרק רוצה לחזור הביתה היה פחות פשוט. בסופו של דבר קיבלה את התפקיד הראשי אחת הכוכבות הצעירות של אולפני מטרו גולדווין מאייר: ג'ודי גרלנד. גרלנד נולדה לתוך משפחה של שחקני וודוויל. מאז שהייתה ילדה היא הופיעה על הבמה עם שתי אחיותיה הגדולות, כאשר אמן מלווה אותן בפסנתר. בגיל 13 חתמה על חוזה עם אולפני מטרו גולדווין מאייר, אך עבר זמן עד שמצאה את מקומה בהוליווד.
בגיל 13 היא הייתה מבוגרת מכדי לשחק תפקידי ילדה, וצעירה מכדי לשחק תפקידים של בוגרת. מה גם שנחשבה ללא מספיק יפה ולא מספיק רזה, מה שרמס לה את הביטחון העצמי לשארית חייה. במחצית השנייה של שנות ה–30 ותחילת שנות ה–40 היא כיכבה בשורה של סרטי נעורים - חלקם מוזיקליים - לצד מיקי רוני שהיה מבוגר ממנה בשנתיים.
ב–1938, בהיותה בת 16, לוהקה גרלנד לתפקיד שלנצח תהיה מזוהה איתו: דורותי גייל, גיבורת "הקוסם מארץ עוץ". גרלנד לא הייתה בחירתו הראשונה של ראש האולפן לואיס מאייר, הוא העדיף את שירלי טמפל (אותה לא הצליחו לשאול מאולפני פוקס המאה ה–20) או את דיאנה דרבין, שלא הייתה פנויה. לבסוף גרלנד קיבלה את התפקיד - בעיקר בגלל כישרון השירה שלה, על אף שהייתה מבוגרת מכדי לגלם "ילדה קטנה", כפי שדורותי הייתה אמורה להיות.
השמלה הכחולה המשובצת המפורסמת שלבשה בסרט נועדה להסתיר את גופה, והיא נעזרה במחוך על מנת להשטיח את החזה. במהלך הצילומים המפיקים הכניסו אותה לדיאטה חמורה ונתנו לה טבק כדי לדכא את התיאבון. גרלנד זכתה על תפקידה באוסקר היחיד שלה: פסלון מוקטן שניתן בזמנו לשחקנים ושחקניות צעירים מתחת לגיל 18 - קטגוריה שבוטלה אחרי 1960. מיקי רוני הגיש לה את הפרס ואמר לה על הבמה שהוא מקווה שתזכה בעוד אוסקרים רבים, אך זה לא קרה. מה שכן קרה זה שבעקבות הצלחת הסרט גרלנד חתמה על חוזה חדש עם מטרו גולווין מאייר, קיבלה העלאה משמעותית במשכורת והפכה לכוכבת ענק.
יום הולדת 80 של "הקוסם מארץ עוץ" מגיע בטיימינג מעולה, במקביל לסרט הביוגרפי החדש על גרלנד, "ג'ודי", בבימויו של במאי התיאטרון האנגלי רופרט גולד. בסרט החדש נכנסת רנה זלווגר לנעליה של גרלנד בשנה האחרונה לחייה. גרלנד הייתה מכורה לסמים ואלכוהול במשך מרבית חייה. בקיץ 1969, שלושה חודשים אחרי שהתחתנה עם בעלה החמישי, מיקי דינס, הצעיר ממנה ב–12 שנה - היא מתה ממנת יתר של כדורי מרשם (ואולי גם מהפרעת אכילה). הנתיחה קבעה שמנת היתר של כדורי ההרגעה נלקחה בטעות וכי זו לא הייתה התאבדות. היא הייתה בת 47 במותה.
גרלנד זכורה בין היתר כגיי אייקון וכדמות קאמפית וטרגית. היא הייתה אחד הקורבנות המובהקים ביותר של הוליווד והערכים הקלוקלים של תעשיית החלומות. אחת הטרגדיות של גרלנד שהיא נתקעה לנצח בארץ עוץ. גם כשהיא פיתחה קריירת קולנוע מצליחה, הקהל לא באמת נתן לה להתבגר ורצה לזכור אותה לנצח בתור הילדה עם הצמות. וגם כשהיא פיתחה קריירת שירה מצליחה, השיר המזוהה איתה ביותר לנצח הוא "Over the Rainbow", הלהיט הגדול שלה מהסרט שאותו היא המשיכה לשיר עד יום מותה.
הבלדה עצמה הפכה לשיר פופולרי המבטא כמיהה לאיזושהי אידיליה פנטסטית ואוטופית, לבית הרחק מהבית. הוא זכה לאין ספור ביצועים לאורך השנים: ב–1940 ג'ימי סטיוארט שר אותו (וטעה במילים) בזמן שסחב את קתרין הפבורן השיכורה ב"סיפור פילדלפיה"; ב–1993 ישראל קמקוויוואולה, הזמר גדול הממדים מ"ארץ הקשת" עצמה, הלא היא הוואי, הפך לכוכב בינלאומי כששילב אותו עם "What a Wonderful World" של לואי ארמסטרונג; וב–2017 כוכבת הפופ אריאנה גרנדה שרה אותו על מנת לגייס כסף לנפגעי פיגוע הטרור במנצ'סטר.
עושר של צבעים
"הקוסם מארץ עוץ" הייתה ההפקה היקרה ביותר של אולפני מטרו גולדווין מאייר עד לאותה תקופה, כאשר יחסי הציבור וקידום הסרט עלו הון. מסיבה זו, אף על פי שהסרט הצליח בקופות למן הרגע הראשון, עבר הרבה זמן עד שהוא התחיל להפוך לרווחי. על פי האולפנים, הם התחילו לראות רווחים מהסרט רק עשור מאוחר יותר, כאשר הוציאו אותו מחדש. מאז הוא הוצא מחדש עוד כמה פעמים, וב–1956 שודר לראשונה בטלוויזיה ברשת CBS האמריקאית. בזכות השידורים הרבים שלו בטלוויזיה מסביב לעולם, הוא נחשב כיום לסרט הכי נצפה בהיסטוריה. ומה שרוב הצופים זוכרים ממנו הוא דבר אחד: הצבעים.
"הקוסם מארץ עוץ" לא היה הסרט הראשון שהשתמש בטכניקת הטכניקולור המרהיבה, אך הוא הסרט שהכי מזוהה איתה. במחלקת הארט עשו כל שביכולתם לנצל עד תום את הטכנולוגיה החדשה. הם התווכחו שעות על השאלה איזה גוון של צהוב יקבל שביל האבנים הצהובות; את "הסוס שמחליף צבעים" מעיר האזמרגד הם צבעו באמצעות ג'לי צבעוני; הם סיכנו את בריאותם של השחקנים עם איפור צבעוני ורעיל; והנעליים של המכשפה הרעה מהמזרח שדורותי קיבלה אחרי שביתה נפל על המכשפה והרג אותה, שהיו כסופות בספר, הפכו בסרט לאדומות, ליצירת אימפקט ויזואלי מרבי.
רושם חזותי שלעולם לא יישכח היה גם לשלל הגמדים שהשתתפו בסרט, שעליהם היה אחראי האמרגן האוסטרי–אמריקאי ליאו זינגר. זינגר הקים בתחילת המאה ה–20 להקה של גמדים שהופיעה בלונה פארק בווינה. להקת הגמדים שלו הופיעה ברחבי אירופה בהצלחה גדולה, וכשפרצה מלחמת העולם הראשונה סינגר היגר עם להקתו לארצות הברית, שם התפרסמה בשם Singer’s Midgets, והופיעה במופעי וודוויל ומאוחר יותר בקולנוע.
ב–1938 חתם זינגר על חוזה עם מטרו גולדווין מאייר ונדרש לספק 124 גמדים פרופורציונליים להפקה של "הקוסם מארץ עוץ", שם הם יגלמו סוג מיוחד של גמדים בשם מנצ'קינים. המילה "מנצ'קין" נהייתה כל כך פופולרית, שהיא הפכה לכינוי סלנג אמריקאי לפעוטות או לדברים קטנים חמודים אחרים. במאי שנה שעברה פורסם כי הגמד האחרון מהסרט שעדיין היה חי, ג'רי מארן, נפטר בגיל 98. אחרי מותו נקבע כי אף שחקן מ"הקוסם מארץ עוץ" שקיבל קרדיט או דיבר בסרט לא חי יותר (אם כי כנראה כמה מהילדות שלוהקו כמנצ'קיניות–סטטיסטיות בהיעדר מספיק גמדים אמיתיים, עדיין בין החיים). כך עבר "הקוסם מארץ עוץ" באופן רשמי וסופי להיסטוריה.
הוולגריות נסלחה
במשך השנים יוחסו לספר ולסרט "הקוסם מארץ עוץ" לא מעט משמעויות, ונוסחו אין ספור תיאוריות לגבי המשמעות ה"אמיתית" של הסרט. היו מי שתפסו אותו כאלגוריה פוליטית או אלגוריה דתית, היו מי שראו אותו כמשל פמיניסטי. חלומה של דורותי זכה לניתוח פרוידיאני, והסרט כולו נותח לא פעם דרך פריזמת הפסיכואנליזה.
"הקוסם מארץ עוץ" ריתק לא רק את אנשי האקדמיה, אלא הפך ליצירה אייקונית שהתרבות הפופולרית ככל הנראה לעולם לא תפסיק לצטט ממנה ולייצר לה מחוות. להיטו של אלטון ג'ון "Goodbye Yellow Brick Road" וסרטו של דיוויד לינץ' "לב פראי" הן דוגמאות לשתי יצירות משמעותיות החייבות חוב גדול ל"קוסם מארץ עוץ". משפטים כמו "טוטו, יש לי הרגשה שאנחנו כבר לא בקנזס" ו"אין מקום כמו הבית", הפכו לאמרות כנף.
הסרט גם שלח מפיקים לספרים האחרים בסדרת ארץ עוץ, לעבד גם אותם למסך הקטן או הגדול. באמצע שנות ה–70 עלה על במת ברודוויי מיוזיקל בשם "The Wiz", שמיקם את עלילת ספר הילדים של באום בקונטקסט עכשווי, מודרני ושחור. בסוף העשור ההוא יצא גם סרט באותו שם, שחברת התקליטים מוטאון הייתה שותפה להפקתו, בכיכובם של דיאנה רוס בתפקיד דורותי ומייקל ג'קסון בתור הדחליל. מיוזיקל אחר שעלה בברודוויי הוא "Wicked", המבוסס על סיפורה של המכשפה המרשעת מהמערב.
אף על פי שמדובר בסרט די מפחיד - המכשפה הירוקה והקופים המעופפים מבעיתים - "הקוסם מארץ עוץ" נחשב לקלאסיקה לכל המשפחה, עם שירים בלתי נשכחים ודמויות אייקוניות. מצד שני, מעבר למקומו בהיסטוריה של הקולנוע יש שיגידו שזה סרט אובר–רייטד ומפגן של טעם רע. גם עם יציאת הסרט הביקורות היו חלוקות, וההשוואה הרווחת - לטוב ולרע - הייתה ל"שלגיה ושבעת הגמדים" של דיסני.
בשני המקרים מדובר היה בפנטזיה מוזיקלית צבעונית על גיבורה צעירה, ובשני המקרים העלילה כללה גמדים ומכשפה. בזמן אמת מבקרים רבים שיבחו את האקסטרווגנזה הקולנועית ומצאו שהסרט מרהיב ומבדר, ומעל לכל מיהרו לזהות את הפוטנציאל המסחרי האדיר שלו. אחרים פחות אהבו אותו. המבקר ראסל מאלוני, לדוגמה, קטל את הסרט ב"ניו יורקר" ללא רחמים. הוא טען שהסרט נעדר כל "דמיון, טוב טעם או כושר המצאה". הוא טען שהשימוש הלא מרוסן בטכניקולור וולגרי ומכאיב לעיניים, שהבדיחות לא מצחיקות ושהגמדים של זינגר מטרידים.
מאז ועד היום נכנס הסרט עמוק יותר אל הקונצנזוס הביקורתי, כשנוהגים לסלוח לו על הוולגריות והנטייה לפריק–שואו, בטענה שזה מתאים לתקופה שבה הוא נוצר. מבקר הקולנוע המפורסם המנוח רוג'ר איברט ידוע ברשימות "הסרטים האדירים" שלו, שבהן כיכב כמובן "הקוסם מארץ עוץ", שבו ראה נכס צאן ברזל של התרבות האמריקאית. "מעל פני השטח 'הקוסם מארץ עוץ' הוא שילוב נפלא של קומדיה, מוזיקה, אפקטים מיוחדים והתרגשות", כתב איברט לפני 20 שנה, "אבל אנחנו צופים בו שישה עשורים מאוחר יותר, משום שהסיפור שבבסיסו חודר הישר לנקודות חוסר הביטחון העמוקות ביותר של הילדות, מעורר אותן ומרגיע אותן".