פוסט קצרצר, כמעט תמים, של הזמר אריק סיני הפך בתוך שעות ספורות לאייטם מרכזי במהדורות החדשות. סיני כתב "לא נשארה לי ברירה אלא ללכת להליך פשיטת רגל", וזכה מיד לכותרות, המלוות בתגובות כמעט פבלוביות בנוסח "בושה למדינה שאומן כמו אריק סיני מגיע למצב כזה" וכו'.
גם לי צבט הלב כשראיתי את הפרסומים. ואני חושב, באופן אישי, שסיני הוא אחד המבצעים הכי טובים וייחודיים שהיו כאן. גילוי נאות, גם כתבתי לו שיר שהוא הקליט לפני כמה שנים. אבל אני מציע לכל מי שמופתע או מזועזע מההצהרה של הזמר לשאול את עצמו מספר שאלות.
סיני זכה לפרסום לפני 40 שנה בדיוק. הקריירה שלו החלה בבום, עם שני אלבומים מצליחים וגדושים בלהיטים, שמרכיבים בעצם את מרבית הרפרטואר שלו עד היום. אבל כבר מאמצע שנות ה־80 הוא החל לחוות רצף של כישלונות מסחריים, עד שלבסוף עזב לארצות הברית וחי שם לאורך מרבית שנות ה–90 בלי להקליט כמעט מוזיקה. כשחזר לישראל רשם מיני־קאמבק עם השיר "מכור". גורמים רבים בתעשיית המוזיקה ניסו לסייע לקאמבק הזה, והיו מעורבים באלבום "נאהב עד שנמות" (2003) שהפיק אסף אמדורסקי, ויצא 11 שנה אחרי אלבומו הקודם של סיני.
אבל גם זה לא ממש הקפיץ את הקריירה שלו. בשנת 2011 הוא הודיע, גם בפייסבוק, שלא יוציא יותר אלבומים ושירים חדשים (ובכל זאת הקליט בהמשך). השורה התחתונה, בקריירה של 40 שנה ברוטו לסיני היו אולי ארבע שנים טובות. אני לא חולק כאמור על כישרונו כזמר, אבל דמיינו אדם אחר העובד כעצמאי במקצוע מסוים ורושם אחוזים כאלה. האם הייתם מצפים מהמדינה שתסייע לו? נכון, אי אפשר להשוות בין אומנות לעיסוקים אחרים. עולם היצירה מצריך סבלנות וכרוך גם בכישלונות. אבל האם זה אומר שכל מי שהצליח במשך תקופה קצרה זכאי לסיוע שנים ארוכות אחר כך? אני נוטה, בצער, לחשוב שהתשובה שלילית.
בייחוד כשהחיים האישיים של סיני לא עזרו לו, בתחום שימור הכספים. לאיש יש חמישה ילדים מארבע נשים שונות. אני ממש לא שופט אותו מוסרית, רק מציין שיש לכך השלכות כלכליות ברורות. מה עוד שכאיש עסקים הוא רשם לאורך השנים לא מעט הסתבכויות. במילים אחרות, לא באמת מפליא שהוא הגיע לפשיטת רגל. וגם קשה להאשים את סדר העדיפויות של המדינה במצבו.
אבל הסיפור הזה פותח דיון רחב יותר, שקשור במידת האחריות של מדינה כלפי אזרחיה. קחו אדם אחר בן 70, רגיל ולא מפורסם, שהיה עצמאי כל חייו ועכשיו נמצא במצב כלכלי קשה. ובואו נצא מראש מהנחה שלאדם הזה יש לא מעט אחריות למצבו. הוא עשה הרבה טעויות, התנהל בחוסר אחריות וגו'. אבל בשורה התחתונה, כעת הוא בצרות צרורות, וקשה לו בגילו לצאת מהן בעצמו. האם על המדינה לסייע לו, מעבר לקצבת הזקנה המינימלית שהוא מקבל ממנה? שאלה לא פשוטה. מצד אחד, צריך לעזור לאדם בצרה. גם אם הוא לא הצליח לפרנס את עצמו. אחרת נהפוך לחברה דארוויניסטית, שמשליכה את החלשים (וחולשה יכולה להיות גם חוסר אחריות, או חוסר כישרון). מצד שני, אדם צריך לקחת אחריות על גורלו. הוא לא יכול להתנהל חיים שלמים בילדותיות ואז להניף כפיו אל על ולצפות שיצילו אותו. גם כאן, האמת נמצאת איפשהו באמצע.
אבל דבר אחד ברור לי, בעקבות סיפור אריק סיני. הגיע הזמן להפסיק עם התיאור האוטומטי הזה של אומני ישראל כמסכנים. אני מכיר לא מעט מוזיקאים שמרגישים מבוכה, ואפילו כעס, בכל פעם שמקרה כזה עולה לכותרות. כי הוא משרטט גם אותם כנזקקים, בניגוד למציאות. כמו בכל תחום, גם כאן יש כאלה שמצליחים וכאלה שפחות. נכון, אם המדינה רוצה לעודד יצירה, היא חייבת לסייע לאומנים גם באמצעים חומריים, כי מדובר במקצוע קשה ולא יציב. אבל לא בכל מחיר. ולא במקום אחריותו האישית של האומן.
על הסכין
1. והנה תחום שבו המדינה חייבת לסייע לתרבות. ביקור מוצלח אחד של ג'ניפר לופז הביא יותר תועלת לדימוי הבינלאומי שלנו מעבודה שוטפת ומרובת מאמץ ואמצעים של מחלקות שלמות. בעידן של רשתות חברתיות, הופעות של סלבס־על בישראל הן קריטיות. אבל אי אפשר לגלגל על המפיקים את כל הסיכונים והאחריות, צריך לעזור להם.
2. "נערות דרי" (נטפליקס), עונה שנייה. איזה ממתק. סדרה קומית על חבורת נערות בעיר בצפון אירלנד, בזמן המלחמה בין הקתולים והפרוטסטנטים בשנות ה–80, שמוכיחה שסוגיות התבגרות הן אוניברסליות. וחוצות זמן ומקום. וגם שלהומור בריטי (כולל צפון אירי, מסתבר) אין תחליף. הפרק שבו הנערות הקתוליות מופגשות עם נערים פרוטסטנטים הוא יהלום.
3. "בושה" (סלקום טי־וי) היא סדרת נעורים ספרדית חדשה, שברוח הזמן הפרקים שלה לא עולים על 20 דקות, כדי שיתאימו לצפייה סלולרית. אבל למרבה השמחה היא עשויה היטב, ומסגרת הזמן הקצרה לא פוגעת בהתפתחות העלילה ובבניית הדמויות. מה שגורם לי לחשוב על אין ספור שעות שבזבזתי בצפייה בסדרות שהיו יכולות להתקצר בחצי.