ככה, בסתר המדרגה, באורך של כמה דקות לפרק, צומחת לנו אימפריה. הסדרה "דוקותיים", בבימויו של העיתונאי איתי אשר, משוטטת ברחבי הארץ, תופסת טיפוסים לסרטונים בני מספר דקות ומעלה אותם לאתר התאגיד ולדף הפייסבוק שלו. לכאורה מדובר בבחירה חסרת סדר: ראפר ממוצא אתיופי, אשת אדמו"ר המשוטטת ברחובות ירושלים ומאכילה נערים ונערות חסרי בית וגם חסיד חב"ד חרדי שמחליק ברחובות תל אביב על רולר־בליידס ומכריז, אלא מה, שהמשיח לא מת. הוא עדיין כאן.
המיינסטרים לא מעניין את אשר. הוא לא מחפש דמויות מוכרות כדי להציג אותן בנעלי בית. על הכוונת שלו הבלתי רגיל, השונה, והוא מוצא אותו בפינות החשוכות יותר, וזהו לכאורה המכנה המשותף היחיד שמחבר בין הגיבורים שלו. אלא שבלי משים נולד מכנה משותף חדש. קו אחר קו, סרטון אחר סרטון, במשיחות מצלמה עדינות, מצייר איתי אשר תמונת מצב כוללת, רחבה, של שולי החברה הישראלית.
בעצמו הוא נטול אגו. אין לו צורך לדחוק את אפו לתוך הפריים, או להקים רעש בהכוונת המרואיין, ובהחדרת מה שקרוי סגנון משלו לתוך התמונה. בעצם, מרבית הזמן הוא שותק. כשהוא שואל שאלה בעצמו, הוא מוכוון סקרנות, ומטרת השאלה היא הרחבת המידע שהצופה מקבל. קוראים לזה עיתונאות. כבר כמעט שכחנו איך עושים זאת נכון.
אני מכיר את איתי אשר ועבודתו כבר שנים רבות. תמיד היה ילד טבע שנקלע למקצוע הלא נכון והתחכך באי־נוחות מסוימת בתפקידים הרבים שמילא בעיתונות. נדמה לי שב"דוקותיים", הפורמט הטלוויזיוני הראשון שיצר, הוא לראשונה מוצא את מקומו במערכת עיתונאית וברחובות וחש בהם בנוח. נחמד לפרגן לו. טוב לאיתי אשר, טוב לצופים.
"דוקותיים", אתר כאן 11