הסיפור הזה הופך מטורלל מרגע לרגע. בשבת שעברה פרסם יואל מרשק - סא"ל במיל', חבר הוועד המנהל של המועצה לשלום וביטחון, ועד לא מכבר ראש אגף המשימות הלאומיות בתנועה הקיבוצית - מכתב נרגש בעיתון "ידיעות הקיבוץ". תחת הכותרת "ממשיכי הפלמ"ח" סיפר מרשק בהתפעמות על הקיבוצניקים "שהסכימו להיענות בחיוב ולארח בחודשי הקיץ אמהות פיליפיניות שילדיהן עומדים לפני גירוש, על פי הצווים של שירותי ההגירה ופסיקות בתי המשפט".



עבור מרשק רוח ההתנדבות הזו מעוררת אסוציאציות. "הברק בעיניים, המסירות והסיכון הלא פשוטים שבמעשה זה - מעמידים בעיני את החברים האלה בשורה אחת עם חסידי אומות העולם בתקופת האינקוויזיציה בספרד, הפרעות והשואה". קראתם נכון, כן? הקיבוצניקים שיסתירו את הפיליפיניות המועמדות לגירוש חזרה לארצן, משום שהן צפצפו על חוקיה של מדינת ישראל, כמוהם כאותו גוי בלגי שהציל את חייהם של אבא שלי ושל הוריו, כשנמלטו מהנאצים בגרמניה אחרי ליל הבדולח.



אם מרשק היה קוקו מהרחוב, ניחא. אם היה היחיד שמתבטא כך, מילא. נניח גם בצד את זילות השואה בואכה הכחשתה. מה שבעיקר מטריף את הדעת הוא השיח הרדוד והריק המתנהל פה כבר שבועות ארוכים, שיח שהמשתתפים בו מתעקשים שלא לדבר על העובדות ולא לעסוק בפרטים, וכל כולו ערימה של קיטש פשטני ודל, שאומר פחות או יותר את הדבר הזה: הילדים של אותן פיליפיניות מדברים עברית, יש להם חברים ישראלים, הם אוהבים פלאפל, הם רוצים להתגייס לגבעתי, והם שומעים את עידן רייכל - אז אין סיבה שלא לתת להם כאן מעמד. שום שאלות, שום תהיות, שום כלום.



יש לנו מדינה נוראה שמגרשת אנשים מסכנים, וחייבים למצוא דרך להתגבר עליה. וכשזה גובה הדיון, אז באמת אין מקום לספר שהפיליפיניות האלה נמצאות כאן כבר שנים בניגוד לחוק, ואין מקום להזכיר שכשהן הביאו לעולם את הילדים האלה, הן ידעו שאין שום סיכוי שתוכלנה לגדל אותם כאן, מחוץ למדינתן, ובעיקר אין מקום לשאול אותן למה הן משתמשות בילדים המסכנים האלה ונכנסות איתם למעצר, אם במקום זה הן יכולות לעלות למטוס, לחזור הביתה לפיליפינים - שהיא מדינה לגמרי לא רעה, בלי בעיות, בלי מלחמות ובלי סכנות - ולהמתין שם, היכן שכמעט כל בני המשפחה שלהן נמצאים, עד שתתקבל כאן החלטה בעניינן.



 קיאן וקתרין אסטה עם חבריהם מחוץ לבית הדין לעררים. צילום: אבשלום ששוני
קיאן וקתרין אסטה עם חבריהם מחוץ לבית הדין לעררים. צילום: אבשלום ששוני



רוצים להבין שיח רדוד מהו? קחו לדוגמה את סגן ראש עיריית תל־אביב-יפו אסף הראל. "כל מי שהיה לו אבא או סבא, שזכה לטיפול של אחד מבני הקהילה הפיליפינית", אמר, "יודע איזה אנשים נדירים אתם, ואיזה לב רחב יש לכם, וכמה משפחות חייבות לכם את הכבוד של השנים והחודשים והימים האחרונים, שרק אתם הייתם מסוגלים להעניק".



גם יעל אבקסיס, עוד תומכת במאבק הפיליפיניות להישאר כאן, דיברה על הצורך להשאיר את "האמהות שטיפלו במסירות גדולה מאוד בקשישים, נכים, חולים". בהפגנה שנערכה השבוע גם תהתה: "היום ראיתי אישה מוציאה אישה קשישה לשמש, דואגת לה ומאכילה אותה. ואיך אנחנו גומלים להם?".


הראל ואבקסיס מבטאים השקפת עולם גזענית. הם לא יודעים להבדיל בין אישה פיליפינית אחת לאחרת. מבחינתם אין נשים טובות יותר או פחות, שומרות חוק יותר או פחות, וראויות לגירוש יותר או פחות. כולן אותו דבר. כולן "פיליפיניות" ולכן אין ביניהן הבדל. ההיא שאבקסיס ראתה מוציאה קשישה לשמש, וההיא שמועמדת לגירוש כי היא נטשה את הקשישה שלה לפני עשור ומאז היא בלי אשרה חוקית - שתיהן פיליפיניות, אז לשתיהן צריך להיות דין שווה. זה בערך כמו שאני אגיד שמשום שרופא ערבי טיפל יפה באמא שלי בבית החולים, אז אסור לעצור גנב רכב ערבי.



קריאה לשירותי הרווחה


בתוך ים הדיסאינפורמציה וההתמכרות לאי־ידיעת הפרטים, מומלץ מאוד לעקוב ברשתות החברתיות אחרי יונתן יעקובוביץ' מהמרכז למדיניות הגירה ישראלית, שמספר לעתים על אודות הפרטים שמאחורי כוכבות הראיונות הפלקטיים שאנחנו נחשפים אליהן בעיתונות.



קחו לדוגמה את א'. היא ושני ילדיה שנעצרו לקראת גירושם עשו סיבוב מרגש באמצעי התקשורת. א' נכנסה לישראל ב־2004 עם אשרת עבודה בתחום הסיעוד שתוקפה פג ב־2009. ביולי 2007 נטשה את המשפחה שאצלה עבדה. בינואר 2009 עזבה א' גם את המעסיקה הבאה שלה, אחרי שנכנסה להריון ועברה לעבוד בניקיון, בניגוד למה שמתירה האשרה שלה.



עזבו את השאלה למה אנחנו מגוננים על מי שנטשה את המשפחה שבה טיפלה, עזבו את העובדה שהיא נמצאת פה בניגוד לחוק כבר שנים ארוכות. עזבו את זה שהיא ידעה מהרגע הראשון שהיא עוברת על החוק ושאין סיכוי שתוכל לגדל פה ילדים. עזבו גם את זה שהיא משתמשת בילדים שלה כתירוץ להישאר פה. הסיפור המעניין הוא שבהליך שהתנהל בבית הדין למשמורת התברר שיש לה בפיליפינים עוד שני ילדים, ושאביהם של שני הילדים שנולדו כאן, נמצא שם. עכשיו תגידו, זה באמת עונש גדול בממדים שואתיים להחזיר את האישה הזו, שעברה על החוק, אל מולדתה ואל שני ילדיה האחרים, ועל הדרך להחזיר את שני הילדים שכאן אל אביהם?



והנה עוד סיפור של פיליפינית שעשתה כאן מסע תקשורתי נאה כדי לשכנע אותנו כמה איומה ההחלטה לאכוף את החוק. גם את הפרטים שלה תמצאו בדף הפייסבוק של יעקובוביץ', שנראה כרגע כמו המקום היחיד שבו - מעבר למסע רגשני ריק - אפשר ללמוד עוד קצת עובדות.



האישה הזו נעצרה לפני חמישה חודשים אחרי שהייה בלתי חוקית לאורך שנים, הובאה לפני ממונה ביקורת הגבולות, וקיבלה לפנים משורת הדין אשרת שהייה עד ל־15 ביולי, כשהיא מתחייבת לצאת באופן עצמאי ואף מציגה כראיה לכך דרכונים בתוקף וכרטיסי טיסה. ומה עכשיו? עכשיו, כשהיא החליטה לשים פס, להתעלם מההתחייבויות שלה עצמה ולהישאר פה, ביקש עורך דינה לשחרר אותה ואת בנה מהמעצר משום שמצבו של הקטין בכי רע וקיים חשש שהמעצר יחמיר את נזקיו.



עכשיו תשמעו, כדי לקבוע שמעצר עושה רע, בטח לילדים, לא צריך להיות עורך דין. מספיק להיות עיתונאי. אגיד לכם יותר מזה, גם שודד שנכנס לכלא ומשאיר בבית ילד קטן שמתגעגע לאבא, זה עניין עצוב מאוד. אז מה אתם רוצים לעשות? לא לכלוא יותר הורים לילדים, כי זה עלול לפגוע ברגשותיהם?


העניין הוא שמי שבחרה לקחת את הילד איתה למעצר זו לא אחרת מאשר אמא שלו. זו שנמצאת פה בניגוד לחוק. זו שהתחייבה לצאת מהארץ והציגה כרטיסי טיסה לפיליפינים כדי להוכיח את זה. זו ששיקרה. את ההליכים המשפטיים, אגב, היא הייתה יכולה לנהל משם, מהפיליפינים. אם תנצח ותזכה כאן במעמד, אף אחד לא יפריע לה לחזור לפה. הרי יש לה שם משפחה. אז אנחנו אשמים שהאמא הזו החליטה באופן ציני להשתמש בבנה ולהיכנס איתו למעצר כדי לשחק על המצפון של כולנו? ובכלל, לא למטרה כזו יש כאן שירותי רווחה? למה הם לא אומרים משהו נוכח ההתעללות הזו של האם בבנה?



לקח המסתננים


בהיותנו מדינה יהודית עם חוק שבות, שאליו עוד נחזור, הקריטריון להישארות של מי שאיננו יהודי, צריך להיות אחד: אם יש מישהו שהוצאתו מכאן תסכן את חייו, אנחנו מוכרחים לארחו אצלנו עד שיימצא לו פתרון. עד הנקודה הזו צריך לזכור שלכל מדינה יש גבול, ושמדינת היהודים שמה לעצמה גבול נוסף, שאין לאחרים, כדי לשמור על צביונה. יהודים נכנסים בשער הזה, ואף מקבלים סיוע נדיב. אחרים לא.



ובהמשך לכך, ולא ברור למה צריך להזכיר את זה בכל פעם מחדש, הפיליפינים זה לא אזור אסון. אין בפיליפינים מלחמה, אין בפיליפינים סכנות, ואפילו הארגונים המסייעים לפיליפיניות המיועדות לגירוש - אלה שרואים את מערכת האכיפה הישראלית ונזכרים בשלטון הנאצי - גם הם לא טוענים שיש בפיליפינים בעיות.



מי שהקמפיין הזה נשמע לו מוכר, לא טועה. היינו בו לפני שנה וחצי בדיוק. אז גייסו אותנו אמצעי התקשורת וארגוני הסיוע לעזרתם של המסתננים מאפריקה, עם אותן השוואות בדיוק. גם אז שמענו על יוזמות להסתיר מסתננים בעליית הגג, גם אז שמענו השוואות לאנה פרנק, כאילו היו אלה אנשים שאנחנו שולחים במו ידינו אל מותם, נשים שאנחנו שולחים היישר אל אנסים שממתינים להן ברחובות, ונערים שאנחנו גוזרים עליהם עבדות. לא עזרו העובדות. לא עזרה המציאות. לא עזרו פסיקות בית המשפט, שלא מצאו כלום בכל ערימות הגבבה הללו.



נזכרתי בימים ההם כשראיתי ב־ynet מכתב של יותר מ־80 אנשי טיפול ממקצועות בריאות הנפש - פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים, פסיכותרפיסטים, מטפלים באומנות ועוד - הקוראים לראש הממשלה בנימין נתניהו לבטל את הגירוש של הנשים הפיליפיניות.



"הידע המקצועי שלנו והבנתנו את נפש האדם, ובפרט את נפשם הפגיעה של ילדים צעירים - מאפשרים לנו להבין את גודל הנזק והפגיעה שמתרחשת", כתבו. וזה הזכיר לי שגם במאבק המסתננים צצו אחת לכמה שעות עצומות שכאלה.



הייתה עצומת האומנים שסיפרו שאנחנו נמצאים "בימים של סכנת נפשות קריטית"; והייתה "עצומת אנשי המוזיקה הקלאסית", שהסבירו שהמסתננים אמורים להיות מגורשים לארצות שבהן יהיו חשופים ל"השפלה, סחר בבני אדם, רעב ומוות"; והייתה עצומת הקולנוענים, שהזהירו מפני "האסון ההומניטרי הנורא"; ועצומת הרופאים שקבעו שמדובר ב"פגיעה מהקשות שידעה האנושות"; וטייסי אל־על, שאחד מהם פרסם מכתב שקבע: "פליטים לא זורקים כמו כלבים לארצותיהם, שם הסבל, אונס נשים וילדות ומוות בייסורים מחכה להם", והשני הצהיר שלא יטיס אנשים ל"יעד אשר הסיכוי שלהם לשרוד אחרי ההגעה אליו שואף לאפס", והשלישי שמצא שישראל מטיסה "פליטים אל מותם".



גם כשהסיפור הגיע לבית המשפט, והתברר שמראשון ועד אחרון מדובר בחבורה של שקרנים ושרלטנים, לא השתנה כלום. גם כשפתאום התברר שאלפי מסתננים חזרו הביתה ביוזמתם בשנים האחרונות, ולא קרה להם כלום; גם כשהתגלה שהעדויות שהציגו העדים בבתי המשפט היו מגמתיות ובלתי אמינות, וש"אין בהן כל עדות לרדיפה או להתנכלויות מצד השלטונות במדינה השלישית שאליה הורחקו"; גם כשנשיאת העליון מרים נאור מצאה שבניגוד למה שמכרו לנו, אין סכנת חיים ואין סכנת אונס ואין כלום מכל הבלופים שסיפרו לנו ושהתנדבנו לספר לעצמנו - זה לא עזר. כשהתעמולה פועלת, קשה לעמוד מולה.



מכירים את הטענה כי מדובר בסך הכל בכמה עשרות ילדים לנשים פיליפיניות, וזהו? "ישראל לא תתמוטט מבחינה דמוגרפית אם יחיו בקרבה כ–100 ילדים נוספים", טען מאמר המערכת של "הארץ". וזה הזכיר את הדיון שנערך ב־2007 בוועדת הפנים של הכנסת, כשהמסתננים מאפריקה החלו להתדפק על גבולנו ובארגוני הסיוע היו מוכנים להתחייב שמדובר בבודדים. "אלוהים אדירים, אלוהי הבירוקרטיה, 300 איש. תראי במה אנחנו מתעסקים", אמר אז ח"כ אבשלום וילן ממרצ. "מדובר פה על 288 איש, ומפחידים אותנו שמחר זה זרם של אלפים ועשרות אלפים". איך זה נגמר אתם כבר זוכרים, נכון?



מחיר ההגירה


לפני כמה שבועות אירחנו, אראל סג"ל ואני, בתוכנית הטלוויזיה שלנו את ציפי ברנד, סגנית ראש עיריית תל אביב, וממובילות המאבק בהוצאת הנשים הפיליפיניות הבלתי חוקיות מכאן. מי אחראי יותר לגורלו של הילד הפיליפיני, שאלתי אותה, אמא שלו, שבחרה ללדת אותו כאן ולהישאר כאן בלי אשרה ולתת לו לגדול כאן כשהיא יודעת שהחוק הישראלי אינו מאפשר לה להישאר כך - או מדינת ישראל? "גם וגם", השיבה. מי נושא באחריות גדולה יותר, שאלתי. "כרגע אין פה 'מי נושא יותר'. ההורים נושאים באחריות, והמדינה נושאת באחריות", ענתה. איזה מחיר אנחנו נדרשים לשלם, המשכתי, את זה אני מבין. איזה מחיר היא משלמת? תשובה לא קיבלתי.



ומה אם יבואו עכשיו הוריהם של 8,000 ילדי מסתננים שנמצאים כאן ויבקשו לקבל את אותו מעמד כמו זה שאת מבקשת לילדי הפיליפיניות, שאלנו. הרי לא תוכלי להגיד 100 ילדים כן, 8,000 לא. לא תוכלי להגיד אסייתים כן, אפריקאים לא. מה נעשה אז? אלה ילדים ואלה ילדים. ברנד, מסתבר, הייתה משאירה כאן את כולם. "ברמה האישית אני חושבת שאנשים שחיים פה וזה הופך להיות מרכז חייהם אחרי הרבה מאוד שנים, והם חלק ממערכת החינוך והם נולדים פה וגדלים פה - אני חושבת שאנחנו כמדינה צריכים לאפשר זאת".



הזכרתי לה שבכיסא שבו היא יושבת עכשיו, ישב כמה דקות קודם לכן עיסאווי פריג', חבר כנסת ישראל, אזרח שומר חוק, איש טוב, וערבי. למה אני מזכיר את זה שהוא ערבי? כי ישראל היא מדינה יהודית, יש בה חוק שבות המאפשר רק ליהודים לעלות אליה, ומשום כך, אם יש לפריג' בני משפחה בארה"ב, הם לא יכולים להיכנס לארץ ולגור כאן לצדו. איזה יתרון יש לאישה הפיליפינית הזו, שנמצאת פה בעבריינות, על עיסאווי פריג'? שאלתי את ברנד. למה הוא לא יכול להביא את המשפחה שלו, והיא - שאין לה שום זיקה לישראל, שנמצאת פה כי היא עוברת על החוק - תוכל להישאר פה עם ילדיה?



ובכן, ברנד, חושבת שבאמת אין הבדל. גם את משפחתו של פריג' היא הייתה מכניסה לפה. ובכלל, למדתי, היא חושבת ש"צריך לעשות דיון מחדש בכל חוקי ההגירה... אני הייתי פותחת לדיון מחודש את חוקי ההגירה ומתייחסת בצורה אחרת".



וזה, כך נדמה לי, הסיפור כולו על רגל אחת. בגדול, כמעט כל אלה שמשתתפים עכשיו במחאות ובדרישה להשאיר את הנשים הפיליפיניות שנמצאות כאן בניגוד לחוק, נלחמו לפני שנה וחצי להשאיר כאן גם את המסתננים. מבחינתם אפשר לשנות את חוקי ההגירה. מבחינתם, חוק השבות - אותו חוק שאלמלא הוא, אין כאן מדינה יהודית - אינו עניין קדוש. כאן מתחיל וכאן נגמר הכל. זה לב הדיון. זה לוז הוויכוח. על זה צריך לדבר.



[email protected]