מפורסמים דברי חז"ל על המקדש השני, שהיו עוסקים בו בתורה ובגמילות חסדים. מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם, ששקולה כנגד שלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אם הדור הזה היה גומל חסדים, איך הגיעו לידי שנאת חינם? הלא שנאה וגמילות חסד הן תרתי דסתרי?
אפשר למצוא הסבר בתוספת שמובאת בתלמוד הירושלמי, בהבנת מקור לשנאה זו: "מכירין אנו בהם שהיו עוסקים בתורה וזהירים במעשרות, אלא שהיו אוהבים את ממונם ושונאים אלו לאלו". אמר על כך אחד ממגידי המוסר: אומנם נכון שהיו עוסקים בתורה ואף היו מרחמים על הנזקקים ומפרישים להם מעשרות, אך מרוב אהבת הממון כשהיה נפגש מי מהם עם אדם שאינו זקוק לרחמיו אלא מביט בו בגובה עיניו ואף מתחרה בעושרו, כי אז פרצה השנאה מלבו.
לרחם על אביון בהחלט כן. לתת צדקה, בוודאי. אך לסבול שרעהו מוצלח ועשיר ממנו ואף מצליח בעסקיו יותר ממנו? זה כבר היה מעל למחסומי הקנאה, ולא יכלו לעמוד בכך. נתנו פורקן לשנאה ולא הבינו כי הכל מאת ה' ואין אדם נוגע במה שמוכן לחברו. כך בענייני רכוש, אבל גרוע מכל בענייני דעות והשקפות שונות. לא יכלו לסבול את האחר ואת השונה. על כן גלינו מארצנו.
נמצאים אנו בתקופה קשה של בחירות. לא זו בלבד שדעות מפרידות, אלא שניתן חופש ופורקן לכל עסקן לבזות את רעהו. ניתן דרור לכל מתמודד לבייש את בר הפלוגתא שלו, אותו ואת משפחתו. מותר לכנות בשמות גנאי, לרמוס את כבוד הזולת. ועוד יש לנו החוצפה לבקר את דור החורבן ששנאו שנאת חינם. גם בדורנו היה נחרב בית המקדש במערבולת שנאתנו ההדדית.
כיצד ראו חז"ל את נושא הביוש של הזולת? כל ילד מכיר את המקרה של קמצא ובר קמצא. משום שביישו את בר קמצא וגירשו אותו ממסיבה שאליה הוזמן בטעות, הלך והלשין למלך כאילו היהודים מרדו בו. התגלגלו הדברים ונחרבה ירושלים. חז"ל מסבירים שבר קמצא לא נמנה עם ל"ו צדיקים ומפני שנפגע בכבודו והיה מוכן לסכן ולחסל את עם ישראל כולו, מוכיח הדבר את שפלותו. אם כן, למה הקב"ה אפשר לו לבצע את זממו? התשובה היא: "אמר רבי אלעזר: בוא וראה כמה גדול כוח הבושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא ושרף את היכלו".
ה' דורש מאיתנו מידות טהורות, עד כדי כך שבעקבות הבושה שביישו את אותו רודף ורוצח סייע לו הקב"ה. ולמה נענשו כל כך? הלא זרקו החוצה את גדול הרשעים? אלא לימד אותנו הקב"ה: גם בבואך להילחם למען צדק, אל לך לנקוט דרך שפלה של ביוש הזולת. המבייש את זולתו מביא חורבן לעולם - מובילי הקמפיינים, אנא!