כמעט חודש ומחצה חלפו מאז הסכימו חמאס וישראל על הפסקת אש בגזרת עזה. הכל נאמר על הסכם הרגיעה הזה, והרוב גם נכון. אבל מעטים עמדו על הסיבות לשרידותו. בסוף יוני, רגע לפני שהפסקת האש הזו נחתמה, הביאה הזרוע הצבאית של חמאס לשיא את השימוש בבלוני תבערה. מדי יום פרצו ביישובי העוטף בממוצע 15 דליקות. מאז הן הורדו לאחת או שתיים ביום, ולרוב גם אפס. הבלונים הם נשק, וכמו כל נשק, כדי שישוגר ויעשה את פעולתו - מישהו צריך ללחוץ על הכפתור.



בעזה דבר אינו מקרי. לא האש ולא השקט. גם לא היום, יום שישי, שבו רבים נשארו לשבת בבית לבקשת מארגני המהומות, בנימוק כי חג הקורבן בפתח. מאחורי השקט הזה מסתתר מהלך מצרי מחודש. המצרים בונים על עייפותם של כל הצדדים ועל הסכנות שניצבות בפתח, ומנסים לתפור את כל הקצוות לחבילה רב־זרועית אחת. לקרב בין חמאס לרשות, בין חמאס לבין ישראל, בין הרשות לישראל וגם בין הרשות לבית הלבן. ארבעה ערוצי מגע בו־זמנית. 
מדובר בתוכנית יומרנית, לנוכח הריחוק בין כל אלה, אבל נחוצה והכרחית. היא נשענת על העובדה הפשוטה שכל אחד מן השחקנים בזירה (ישראל, חמאס, הרשות, הבית הלבן) זקוק נואשות להישג שלא בא. כל אחד מהם הפסיד נקודות רבות בשנה האחרונה, ואם יצומצם הפער בינו לבין אויבו או יריבו, יושב לו מעט מיוקרתו, מכספו או מיציבותו.
 

כך למשל מאמינים בקהיר כי מצבן הרעוע של הרשות וחמאס עשוי לשכנען לצמצם את הקיפאון ביניהן. המצרים אינם נאיביים לחשוב שביכולתם להביאן לפיוס בקרוב, אבל אם יסכימו לשכנע את אבו מאזן לרצות בהשבת המזומנים שאותם שלל מעזה, יהיה בכך הישג. ואם ישכנעו את הבית הלבן להשיב חלק מן הסיוע הכספי שהקפיאו לרשות, תהיה זו שמחה כפולה. ואם יחלצו מישראל מחווה או שתיים כלפי אוכלוסיית עזה, ייתן הדבר שקט לצדדים וקצת קצת אוויר לנשימה.  
 
מנהיגי חמאס בתהלוכה בעזה. צילום: חסן ג'די, פלאש 90

 
בכיר ישראלי בקהיר
וכך למדנו כי שליחים מצרים בכירים מאוד הגיעו לכאן בחודש האחרון, פגשו את אבו מאזן ואת ראשי המועצה לביטחון לאומי בירושלים ואת ראשי השב"כ בתל אביב. מנגד, ע"פ "אל ערבי אל ג'דיד" ביקר בכיר ישראלי בחשאי בקהיר. המהלך המצרי מתנהל בעצלתיים, כי איש אינו ממהר ללכת לקראת השני, אבל גם מכיוון שכל יום שבו הפסקת האש בתוקף, הוא רווח נקי למתווכים ולאזרחים משני הצדדים.

זו הסיבה העיקרית לכך שהצדדים מכבדים את הפסקת האש, והשאיפה המצרית היא למשוך אותה כך לפחות עד הבחירות. בשבועות שיחלפו עד אז, הם מקווים, אולי יירשם הישג או שניים שיאריך את משך הרגיעה. משום כך, בחמאס לא יורים ולא משגרים בלונים, כי הם חושבים שהמאמץ המצרי עשוי להצליח. הבלונים עבורם אינה המטרה. הם אמצעי לחץ להשיג הקלות.
 
בערוץ שבין ישראל לחמאס פועלים המצרים לרשום שני הישגים עיקריים. עד כה הצלחתם חלקית, אבל הצד הישראלי נתן להם תחושה כי יש על מה לדבר. בקהיר וגם בעזה יודעים היטב שהבחירות בפתח, וממשלת ישראל מעוניינת בהרגעת הרצועה כפי שעשתה לפני הבחירות באפריל ולפני האירוויזיון. 
 
המטרה הראשונה היא להפשיר כמה מיליוני דולרים שהקצתה ממשלת קטאר למשכורות עבור פקידי הממשלה של חמאס ברצועה. זה מרכיב בסיוע הקטארי שלא ניתן עד היום בשל וטו ישראלי. המטרה השנייה היא הפעלת קו חשמל ישן, שהונח עוד בימי השליטה הישראלית ברצועה, ומכונה קו 161. גם את זה מוכנה קטאר לשלם. הפעלתו תעניק חשמל מלא לרצועה.

מעבר לפינה מחכות דרישות נוספות של חמאס. הוצאת פועלים לישראל, למשל. או הזרמת תרופות למערכת הבריאות הקורסת. ישראל מתחבטת קשות מול כל בקשה כזו. מצד אחד, בירושלים יודעים כי תושבי העוטף יקבלו שבועות או חודשים של שקט אחרי כל ויתור כזה. מצד שני הוא יוכיח כי היהודים מבינים רק כוח. 
 
לכל אחד מן הצדדים יש מה להפסיד אם המהלך המצרי שוב ייכשל. ישראל עלולה שוב למצוא את עצמה במציאות בוערת בגבולה הדרומי. בחמאס חוששים לא רק מעימות צבאי, אלא גם מאובדן האמון בציבור, אחרי שנה וחצי של הבטחות, דם והרג. הנהגת חמאס בעזה אומנם שולטת היטב במעשיה, כמו מדיניות הבלונים, הירי וייזום הפיגועים בישראל, אבל היא אינה שולטת כה בקלות בציבור הרחב. כדי להרגיעם או לדכאם דרושה הפעלת כוח. כשאין הישגים או רווחים לציבור, הפעלת הכוח נגדו גורמת לזקיפת גבות. 
 
בימים אלה נולד לראשי חמאס בעזה כאב ראש חדש. חבריהם בהנהגה בחו"ל רשמו התקרבות לאיראן. ההתקרבות הזו הונצחה בביקור מתוקשר של בכירים, בראשם סלאח עארורי, בטהרן כאורחי המנהיג העליון עלי חמינאי. לכאורה זה מהלך טבעי עבור חמאס. בפועל הוא יוצר בתוכם מחנות. המחנה הנוטה לטהרן, וזה הקרוב לקהיר. שתי בירות שנואות זו על זו. 

עלי חמינאי. צילום: רויטרס

 
הילד המנוזל בכיתה
הבית הלבן חש היטב באחרונה את מחיר קירור יחסיו עם הרשות הפלסטינית. את פסגת בחריין הכשילה הרשות בהצלחה רבה. מכל הכותרות על נוסחת פלאים לסיום הסכסוך נותר הבית הלבן לבדו בחדר כילד מנוזל. שליחיו של טראמפ הבינו כי לא יהיה בכוחם לקדם שלום אחרי שאחד משני הצדדים פיטר אותם ממלאכת התיווך. התקרבות מחודשת לרמאללה עשויה להשיב לא רק את הרשות למגרש האמריקאי, אלא גם את הבית הלבן לזירת התיווך, אחרי שבפועל הושלך ממנה החוצה. 
 
הרשות, מצדה, מצויה על עברי פי פחת. מצבה הכספי רעוע, והיא בסכסוך פיננסי ופוליטי עם ישראל. ביכולתה להרוויח רבות ממאמץ מצרי לחבר בין הקצוות, או להפסיד מכישלונו. וכמובן גם המצרים יכולים להפסיד כאן. בעיקר את יוקרתם כמתווכים. משום כך הם פתחו במאמץ לקרב בין שלל הנִצים, בתקווה שהמתווה שתואר לעיל ירשים את הצדדים ויפתח את סגור לבם. 
 
בשבועות הקרובים נדע לאן יוליכו המגעים הללו את הצדדים. מי שאחראי על היוזמה הוא גנרל אחמד עבד אלחאלק, ראש התיק הפלסטיני במודיעין הכללי המצרי. עבד אלחאלק הוא המנצח הבלתי נואש על התזמורת הזו, ואם הוא מוכן להשקיע בכך מאמץ כה רב אחרי כמה שנים של עוגמת נפש והתחפרות של הצדדים בעמדותיהם, בהחלט אפשר לומר כי מדובר באחד הברנשים האופטימיים באזורנו.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל