העבריין חן קדוש תבע את המדינה באחריות לנכותו לאחר שקפץ מחלון דירתו שבקומה הרביעית, תוך כדי חיפוש שערכו שוטרים בדירה. כתוצאה מקפיצתו, קדוש הפך לנכה בכל גופו, בשל כך דרש פיצוי של למעלה מ-9 מיליון שקלים. לטענת קדוש, השוטרים ערכו בדירתו חיפוש ללא צו ושלא בהתאם לנהלים. הם נהגו בו באלימות ואיימו עליו כי יושלך לתא כליאה עם עבריינים המבקשים לפגוע בו. על ידי כך קלעו אותו לדחק נפשי קיצוני, שבהשפעתו ביצע את המעשה האובדני המר והנמהר. השוטרים לא קיימו את חובת הזהירות המוטלת עליהם כלפי מעוכב הנתון למשמורתם, ולא מנעו את קפיצתו מן החלון.



מנגד, עו"ד ערן סירוטה מפרקליטות מחוז דרום שייצג את המדינה טען בבית המשפט כי השוטרים קיבלו מידע מודיעיני שלפיו מוסלקים סמים בדירת התובע, בעל עבר פלילי. הוטל עליהם לערוך חיפוש דחוף לאיתור הסמים בטרם יועלמו משם. לפיכך הגיעו לדירה ללא צו, אך התובע הסכים לחיפוש. החיפוש התנהל לפי הנוהג, באופן נינוח, ללא כל אלימות ואיומים, כאשר השוטרים משגיחים על הנעשה בדירה ומצויים בסמיכות מקום לתובע ולשאר האנשים שבדירה. לפתע, ללא כל סימן שלפיו ניתן היה לצפות זאת, הגיח התובע לעבר החלון וקפץ ממנו. שום מעשה או מחדל של השוטרים לא היה צפוי להניע את התובע לעשות זאת או לאפשר זאת; ושום מעשה שהיו אמורים לעשות לא היה עשי למנוע זאת. לפיכך המדינה אינה חבה בנזיקין בגין האירוע הטראגי.



שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע שלמה פרידלנדר החליט לדחות את התביעה תוך שהוא מאמץ את גרסת השוטרים, ואף משבח את בא כוח המדינה עו"ד סירוטה וכותב כי הפך כל אבן בחומר הראיות וביסס את המסקנה שדין התביעה להידחות באופן מרשים ביותר. לדברי פרידנלדר "העוגן הראייתי האמור נמצא בפער הבלתי-ניתן לגישור בין ההודעות שמסרו כלל העדים, הן השוטרים הן התובע ומקורביו, סמוך לאחר האירוע – לבין גרסת התובע ועדיו במשפט. בהודעות שמסרו קרובי התובע, ובהמשך גם התובע, לאחר שמצבו הרפואי אפשר זאת – אין כמעט זכר לטענה בדבר אלימות מצד השוטרים, ולחלוטין אין זכר לטענה בדבר איומם, כביכול, להניחו כטרף עקוד מול עבריינים מבקשי נפשו".



השופט כותב כי "התובע ועדיו ניסו להסביר פער זה בטענה כי אותם עדים לא רצו "להסתבך" עם השוטרים, וחששו להעיד נגדם", אלא שהוא דוחה את הטענה בשל העובדה כי "חלקם לא חששו להטיח בשוטרים טענות כאלה ואחרות, ובכל זאת לא נרמזו בדבריהם אלימות או איומים כאלה שלהם טענו התובע ועדיו במשפט".



השופט כתב בפסק הדין כי עצם קיומה של חובת זהירות של השוטרים לתגובה אובדנית מצד החשוד מקובל עליו. אולם הוסיף כי הוא "דוחה את הטענה כי חובה זו הופרה בענייננו. לא הייתה זו לתובע הסתבכותו הראשונה עם החוק, והשוטרים ידעו זאת. ברמה הקונקרטית, לא היה צפוי שאדם כתובע ייקלע לדחק נפשי קיצוני עקב חיפוש בביתו, שאין מחלוקת כי נערך בהסכמתו, וכי תחילתו לא לוותה בסימני דחק כלשהם. במילים אחרות, הסיכון שהמעוכב הזה ייקלע לדחק נפשי קיצוני, בנסיבות העניין, לא חייב מצד השוטרים יותר מאשר נוכחות סמוכה ותשומת לב למתרחש. ואכן, גם לפי עדויותיהם של מקורבי התובע, שיודגמו להלן – השוטרים נכחו בסמיכות לתובע ושמו לב למתרחש. למרבה הצער, בשל פתאומיות הקפיצה ואי-צפיותה - הם, כמו גם מקורבי התובע עצמם, לא הספיקו לעצור בעד התובע ולמנוע את קפיצתו".



פרידלנדר מוסיף וכותב כי "אפילו היה מוכח כי השוטרים הפעילו על התובע לחץ פסול – לא ניתן היה, בנסיבות העניין, לצפות את קפיצתו הפתאומית מחלון הקומה הרביעית, ולא ניתן היה למנוע אותה".



עורכי דינו של קדוש, אורון שוורץ ואדרה רוט' מסרו בתגובה כי "מסקנות פסק הדין שגויות לחלוטין. עדים רבים שנכחו בבניין שמעו את צעקותיו של קדוש ואחדים אף אוימו בידי השוטרים. מכל מקום, אנשי משטרה העורכים חיפוש, דווקא על יסוד מידע מודיעיני חייבים לקיים שמירה הדוקה על אדם בחזקתם. הואיל ולנו ברור כי קדוש הוכה ואויים, פנינו כעת אל בית המשפט העליון בערעור נוקב".