הקשר הישראלי: בימים אלה מקיימים המוסלמים את מצוות החאג' - העלייה לרגל למכה שבסעודיה. על רקע זה כדאי לספר על הזדמנות מדינית שהוחמצה לפני כמעט 40 שנה. באפריל 1981 התקיימה פגישה במסוף הישראלי של גשר אלנבי בין קציני קישור מישראל ומירדן, בחסות הצלב האדום. נושא הפגישה היה ארגון הסעת עולי הרגל למכה מיהודה ושומרון ומקרב ערביי ישראל. בפגישה השתתפו מטעם צבא ירדן הגנרל עבד אל־חלים אל־מג'אלי, ומצד ישראל סא"ל טוביה נבות וכותב שורות אלה. השתתפתי במפגש כמי שמיועד להחליף את סא"ל נבות. 
 
בפגישות אלה התנהלה השיחה בשפה האנגלית, כי הנציג הישראלי ונציג הצלב האדום לא שלטו בשפה הערבית. נציג הצלב האדום לא התערב במהלך השיחה, אלא אם כן התעורר משבר כלשהו. כל עוד השיחה קלחה בין הצדדים הוא התנהג כמי שנותן את חסותו למפגש. את השיחה ההיא פתח הגנרל עבד אל־חלים אל־מג'אלי ואמר כי לירדן הייתה בעיה קשה באותה שנה, והוא ציפה שהנציג הישראלי יסייע במציאת פתרון מתאים.

עד לאותה שנה, עולי הרגל מישראל ויהודה ושומרון היו מוסעים מגשר אלנבי למכה על ידי חברת אוטובוסים איראנית, שנהגה לשלוח 50 אוטובוסים חדשים לגשר אלנבי לביצוע המשימה. אלא שבספטמבר של השנה הקודמת (1980) פרצה מלחמה בין איראן ועיראק, ונחסמה דרכם של האוטובוסים האיראניים שהיו מגיעים מטהרן דרך עיראק. לכן ביקש הגנרל אל־מג'אלי שישראל תתיר לאוטובוסים ישראליים להסיע את עולי הרגל למכה. לפי טון הדיבור ומראה פניו של הגנרל אל־מג'אלי, ניכר היה שממשלות ירדן וסעודיה נקלעו למשבר רציני. ואילו קצין הקישור הישראלי לא הבחין בשום דבר חריג.
 
הנציג הישראלי נקרא דחוף לטלפון, ונציג הצלב האדום ניצל זאת ויצא לשירותים. לפתע מצאתי את עצמי לבד עם הגנרל אל־מג'אלי. ניצלתי את ההזדמנות, ניהלתי איתו שיחה קצרה בשפה הערבית, ושאלתיו אם ידוע לו שבישראל יש רק חברה אחת שמסוגלת לעמוד במשימה כזו: חברת אגד. הוא ענה בחיוב והסכים. הוספתי ואמרתי כי חברת אגד לא תסכים לצבוע את האוטובוסים שלה בצבעים אחרים ולהחליף את לוחיות הזיהוי. גם לזה הוא הסכים. ואז שאלתי אותו: אתם מסכימים, אבל מה אומרים הסעודים? להפתעתי, הוא השיב כי גם הסעודים מסכימים שחברת אגד תביא את עולי הרגל למכה. יש להם רק תנאי אחד: שהנהגים לא יהיו יהודים. כיוון שהשיחה בינינו התנהלה בשפה הערבית, יכולתי להבחין בחיוך שעלה על פניו של הגנרל. ניכר היה שהוא ממש חש בהקלה, לנוכח הפתרון שנמצא מעבר לדלת.
 

בדרך כלל נושא כזה תמיד היה נדחה על הסף, בגלל החשש להברחת אמצעי לחימה לטובת אש"ף. אבל ההזדמנות המדינית לשינוי מערכת היחסים של ישראל עם סעודיה הייתה צריכה לבטל כל שיקול אחר. מה גם שהאוטובוסים היו של חברה ישראלית, ואפשר היה לבדוק אותם היטב לאחר שיחזרו. 
 
כאשר חזרו שני הנעדרים, בטרם יתחיל הדיון מחדש, דחקתי בסא"ל נבות לבל ידחה את הבקשה של הנציג הירדני על הסף, בגלל הנושא הכאוב ומפאת כבודו של הגנרל אל־מג'אלי. הוא השיב לגנרל כי הנושא ייבדק עם הדרגים שמעליו. בדרכנו חזרה ניסיתי לעורר את דמיונו של סא"ל נבות: אתה מתאר לעצמך שאוטובוס של אגד נוסע לסעודיה? זו פריצה מדינית אדירה שההיסטוריה זרקה לפתחנו. אלא שהאכזבה הייתה מרה. בחזורנו לבסיס התקשר קצין הקישור עם קצין האג"ם של פיקוד המרכז, קצין בדרגת אלוף משנה, ואמר לו: הירדנים ביקשו שנתיר לאוטובוסים שלנו להסיע את עולי הרגל למכה, ואני דחיתי את הבקשה על הסף. הקצין מעבר לקו השיב: טוב מאוד עשית.
***
איפה הטרגדיה בעיניי? החלטה בעלת חשיבות מדינית מעין זו הייתה צריכה להתקבל על ידי הדרג המדיני, או לפחות על ידי הרמטכ"ל, כי עלולות להיות לה השלכות מדיניות על יחסי ישראל עם ירדן ועם סעודיה. אומנם באותם ימים לא היו לישראל קשרים כלשהם עם סעודיה, אך כיוון שסעודיה נקלעה לצרה, כדאי היה לזרוק לה חבל הצלה. שהרי בספר קהלת (פרק י"א) כבר למדנו משלמה המלך כי למען תועלתו, כדאי לו לאדם לצפות את הנולד ("שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ"). במישור הצבאי הגנרל אל־מג'אלי היה כפוף לרמטכ"ל שלו, הגנרל שריף זייד בן־שאכר, ובמישור המדיני הוא היה מתואם עם יורש העצר הנסיך חסן, אחיו של המלך חוסיין. לכן, כאשר הוא קיבל למחרת היום את התשובה השלילית האווילית מפיו של הנציג הישראלי, הוא היה בטוח שהנושא נבדק לפחות על ידי הרמטכ"ל הישראלי, שלא לומר אולי גם על ידי הדרג המדיני, כפי שמקובל בירדן. להערכתי, הוא לא תיאר לעצמו כי ההחלטה נפלה בין שני קצינים בדרג בינוני, שמיטב כישוריהם כנראה היו מצויים ברגליהם ולא במוחם.
 
ואם כבר בסעודיה עסקינן, היא הועלתה על ידי במקרה אחר קודם. בימים ששירתי בוועדה הצבאית המשותפת ישראל־מצרים, העניינים בין המצרים לבינינו התנהלו על מי מנוחות והאווירה הייתה נוחה מאוד. באחד הימים חדל לפעול המנוע של ספינה ישראלית שהייתה בדרכה לאילת, והיא נסחפה לחוף הסעודי. זה לקח שלושה ימים בערך עד שפנינו אל הסעודים, באמצעות ארצות הברית, בבקשה שתאפשר לישראל לפנות את הספינה התקועה. סעודיה מיהרה להיענות לבקשה בחיוב. על רקע המקרה הזה, הצעתי ליו"ר המשלחת הצבאית שלנו, תא"ל דב שיאון, להרחיב את מערכת הקשרים הצבאית שלנו עם מדינות ערביות נוספות, והצגתי את התקלה של הספינה בחוף הסעודי כדוגמה. 
 
הרעיון הבסיסי מאחורי ההצעה היה שהדיפלומטיה הצבאית היא חסרת צבע פוליטי, ולכן היא מתקיימת בסתר בין הרבה מדינות שאין להן קשרים דיפלומטיים. קשרים כאלה הם מאוד אינטימיים כי יש להם רגישות רבה, ובדרך כלל הם בילטרליים וסודיים ביותר. לאור כל האמור לעיל, הדעת נותנת שההצעה לקיום מגעים צבאיים במקרים של צורך תופנה ישירות לצד השני, ולא באמצעות צד שלישי. לצערי, באחת הפגישות עם המצרים פנה תא"ל שיאון לעמיתו בוועדה והציע לו לתווך בינינו לבין סעודיה כדי ליצור דרג של קישור צבאי בינינו לבין סעודיה. הנציג המצרי דחה את הרעיון על הסף ואמר כי ארצו מתנגדת לרעיון באופן מהותי. 
 
וכיצד הסתיימה פרשת החאג'? האיראנים שלחו את האוטובוסים שלהם לגשר אלנבי בדרך חתחתים ארוכה ומשולשת דרך טורקיה וסוריה, והמסע למכה יצא כרגיל במועדו. בשנה שלאחר מכן הירדנים כבר למדו את הלקח והכינו אוטובוסים חדשים משלהם לביצוע המשימה.