זה כבר המחזור הרביעי בסדנת הכתיבה שאני מעבירה. אני מניחה שכשהוא יסתיים אקח לעצמי חופש ואתעסק בפרויקטים אחרים שהזנחתי. לא אשקר, זה די מפתה, המון אנשים רוצים "ללמוד" לכתוב, אף על פי שאני מסבירה שאין דבר כזה ללמוד לכתוב, אלא אם טכנית אתה מבקש לדעת ניקוד, צורת אותיות וצירופן. אבל לרקום סיפורים, שירים, מחזות, את זה אי אפשר ללמוד. אפשר לרצות, מאוד, אפשר שתבער בך התשוקה לזה, אפשר שלא ינוח דמיונך ואפשר שתחיה את כל אחת מדמויותיך. הדבר היחיד שאוכל אני לעשות הוא לתת לך כלים לחבר זאת לכדי סיפור, ללמד אותך איך להשקות נכון את הגרעינים שבראשך כדי שיצמחו ליער יפה שאליו יוכל הקורא להיכנס ולהרגיש כאילו הוא עצמו היה חלק מנטיעתו. כאילו את כאבי דמויותיך הוא מכיר, כועס איתן, מתאכזב איתן ואוהב איתן.



אני אוהבת לעמוד מול כיתה של 20 תלמידים שלא הכרתי לפני כן ולהעביר להם מצגות, לשמוע את דעותיהם, את חוויות ילדותם ואת הכאב (זה ב־90% מהפעמים כאב) שהביא אותם לסדנה, להקיא על הדף את מה שמכרסם בהם פנימה. אחר כך, בבית, אני יושבת עד השעות הקטנות של הלילה מול מסך מחשב גדול ונותנת משובים על שיעורי הבית ששלחו לי עוד לפני שחלפה יממה מאז תום השיעור. עד כדי כך גדושה בהם חדוות הכתיבה.



לפעמים אני מקנאה בהם, הם בימי הבוסר של כתיבתם, ימי ראשית התום, כמה כיף וכמה מזין. ועם כל זאת, אני צריכה הפסקה מסוימת. ארבעה מחזורים תוך שנה, עשרות סיפורים של תלמידים (שלא לדבר על הסיפורים האנושיים, הכאובים, אלו הדורשים ממני להישאר עם אותו התלמיד גם אחרי שמתרוקנת הכיתה) והמרדף לתשלום אחרי אלו שרוצים ללמוד ואין ממון בכיסם (מרדף שנמשך פעם אחת בלבד וכמעט לא מורגש, מי אני שאעצור אדם מלכתוב?) התישו אותי.



***



בתחילת הסדנה הקודמת נכנסה לכיתה מישהי שלא עבר זמן רב ונכנסה לי גם ללב. קבעתי עם כל תלמידי החדשים בשבע בערב בכיתה, ביקשתי מהם שלא יאחרו וידעתי, לאור הסדנאות הקודמות, שזו בקשה טיפשית. אנשים עם קולמוס בידם חולמניים מטבעם, ועוד להגיע למקום חדש שבו לא ביקרו לפני כן? לפני שמונה לא חשבתי להתחיל. כשהגעתי אני אל הכיתה, היא כבר ישבה שם, שערה מתולתל, כמעט קצוץ, לגופה חצאית גדולה ובתוכה חולצת טי־שירט לבנה עם כיתוב מצחיק. היא ישבה על ספסל מחוץ לכיתה ושיכלה רגליה. על ברכיה מחברת עבה ועל כריכתה משפטי עידוד והצלחה. "את אלי?", שאלתי אותה, והיא הזדקפה באחת. "כן, הקדמתי בשעה, אני מתנצלת, הרכבות הפתיעו היום". חייכתי אליה, ניכר שהתרגשה. "אני צריכה להכין את הכיתה ואת הכיבוד, רוצה לבוא איתי?". האישה הניחה את עטה ומחברתה על הכיסא והתלוותה אלי. "אני מיכל", הציגה את עצמה, "כל כך הרבה זמן חיכיתי שייפתח מחזור חדש", העלתה בי ריגוש ראשון לאותו היום עוד מבלי שידעה. אחר כך סייעה לי לסדר את העוגיות, ואחרי שהפצרתי בה שתיקח אחת כמו אחרונת הפולניות, נעתרה וישבנו שתינו בכיתה עם כמה עוגיות שוקולד וקפה.



היה בה משהו נוגה, כמו מישהו שהחלים מעצבות, ראיתם פעם אדם כזה? הוא שקט, עיניו נפוחות ומצפות, כנראה שלתחליפי הדבר שהעציב אותו מלכתחילה. כמו ילד, רגע אחרי שנפצע ובוכה דקות ארוכות בזרועות אמו, דקות לאחר שיחדל מבכיו, דמעה סוררת תסרב לזלוג מעיניו, תתריע בפני כל קרוב שכמה דקות קודם לכן עוד בכה הקטן. כזו הייתה מיכל, עם דמעה סוררת כמעט בלתי נראית.



"החלמתי מסרטן לא מזמן", אמרה פתאום, "הסדנה הזו היא מתנה שאני נותנת לעצמי". שתקתי. המחלה הארורה, שערה הקצוץ, המבט בעיניה, הכל חבר לי פתאום. "אבל זה לא נורא", אמרה, "עדיפים טיפולי כימו על אהבה נכזבת". שתיתי מהקפה שלי כממלאת פי מים והיא המשיכה, "כן, גם מאהבה לא טובה אני מנסה להחלים", לחשה והשפילה את עיניה. "נקווה שזה לא סופני", עניתי לה, "פעם כמעט מתי מאחת כזאת". צחקנו שתינו, לא נתתי לסרטן מקום של כבוד, בכל פעם שעשיתי כך זה נגמר לא טוב.



פעם עבדתי עם חברת תרופות גדולה מאוד, ראשי החברה הזו שלחו אותי לראיין חולים המשתמשים בתרופותיה. אחד מהם היה גבי טוראל, גבר כזה שאוזל ממחוזותינו. הייתי אז בת 24 וגרתי תקופת מה ברמת גן. הוא התעקש להגיע עד אלי ושאבחר מסעדה מספיק הגונה ושקטה שנשב בה לראיון. בחרתי בית קפה נחמד שבלילה הוסב למסעדה איטלקית. הוא הגיע, היה אז בשנות ה־50 לחייו, שערו מאפיר ושומר על טבעיותו, על ראשו מונחת כיפה סרוגה קטנה, כמעט לא נראית, לגופו חולצה מכופתרת ומגוהצת ועל פרק ידו שעון כסוף ומבריק. אבל את כל אלו לא ראיתי, כי ברגע שחייך אלי, נשביתי בקסמו. היה לו חיוך טוב, של גבר ארצישראלי של פעם. עוד לפני ששאלתי - ידעתי שלחם באחת מהמלחמות, שהוא לא מעלים מס, שמעולם לא התווכח על חנייה, ושבנותיו, במידה שיש לו כאלו, מאוהבות בו. לימים הבנתי כמה צדקתי. שוחחנו שעות ארוכות. סרטן הדם תקף שתיים מהאהבות הגדולות בחייו, והן עלו השמיימה בטרם עת. אחר כך החליט לתקוף גם אותו במלוא עוצמתו, "אבל אל תדאגי, אנחנו חברים, אותי הוא לא נושך עד זוב דם", דיבר על אותו הסרטן כמו על רע מפלוגה 5.



נהניתי בכל רגע מהפגישה איתו, ולבסוף, כשהגשתי את הסיפורים לחברה, בסביבות 40 סיפורים של חולים בכל מחלה אפשרית (סכיזופרניה, פסוריאזיס, סרטן, קרוהן), את סיפורו הנחתי ראשון, אותו אהבתי מכולם ומבלי שאבין למה. כמה חודשים אחר כך, במשרדי החברה המפוארים, בישיבה גדולה שבה שיבחו אותי על סיפורי החולים, הודיעו לי שגבי נפטר. "חבל", נפלט מפי, ושקט השתרר בשולחן, השקט הזה הוסיף דלק לכאב וביקשתי לצאת החוצה, שם ביכיתי אותו, את האיש שהכרתי שעות ספורות ושנטע בי את ממלכתיותו. מאז הפסקתי להאמין לאלו שקראו לסרטן "חבר" או התייחסו אליו באופטימיות והבנתי יותר את דודה שלי, שאף על פי שבעלה חולה, היא מסרבת להעלות על שפתיה את כינוי "המחלה".



***



כשהתמלאה הכיתה, ראיתי את מיכל בוחנת בעיניה את התלמידים ובכל רגע מציצה על הלוח, שלא תפספס חלילה את תחילת השיעור. כשנפתח סוף־סוף השיעור, והכותבים סיפרו לשם מה הגיעו אל הסדנה, כמעט לא הקשבתי, לא יכולתי להזיז מבטי ממנה. יש לה אור יקרות בעיניים, משהו שהיה גם לגבי ולא פגשתי הרבה בחיי. כשהקריאו כולם את תוצרת התרגיל הראשון שעשינו, היא הקריאה קטע ובו סיפרה איך עזב אותה זה שאהבה כל כך, וכשביקשה לרדוף אחריו מנעו זאת ממנה צינורות הכימו המחוברים לידה. סיפרה איך הוא לא חזר מעולם ואיך שכנתה לחדר ניחמה אותה בשפה ערבית זרה. היא סיפרה ואני בכיתי בלבי עוד לפני שיבשה הדמעה על גבי. וחשבתי לעצמי שכבר תקופה ארוכה אני חווה טלטלות ונכאים של אנשים אחרים וכמה פצעים מדממים זה מותיר בי גם לאחר שהם הולכים אל חייהם, לכתוב את ספרם הראשון או לעשות כל דבר אחר.



חשבתי לעצמי שזו הסדנה האחרונה שאני מעבירה, כי אני צריכה מרחב נשימה ולא אוכל לספוג אלי את כל כאבי העולם. אבל אז, באחד השיעורים, כשנתנה לי מיכל את הספר "מיכאל שלי" ואמרה שזה הספר שהיא הכי אוהבת והוא מזכיר לה אותי מדי פעם, חיבקתי אותה חזק ונשמתי את תלתליה עמוק אל לבי. באותו הרגע נשבעת שיכולתי לראות את גבי מאחורי גבה, ועכשיו, בעת כתיבת שורות אלו, אני חושבת שאולי אתן עוד כמה סדנאות, כי יש המון פצעים מדממים בעולם וצריך, כל כך צריך, שיכתבו עליהם.