אני אם לילד מקסים בן 3, שלצערי הרב עדיין לא הצליח להיגמל מחיתולים. ניסינו לגמול אותו פעמיים, בפעם השנייה הצלחנו, אבל מהר מאוד הייתה רגרסיה, והגננת דרשה שנחזיר לו את החיתולים. כעת הוא חש בושה גדולה נוכח העובדה שהוא עתיד להיכנס לגן חדש. אמרו לנו להיות יותר נוקשים איתו, אבל אני לא מאמינה שזה מה שיעזור לו. מה עליי לעשות כדי לסייע לו להתמודד עם המצב? 
“ילדים מונעים מהרגשות שלהם. הם תמיד פועלים מהלב וידוע שהם מאוד הוליסטיים. הקוגניציה של הילדים מחוברת עם הנפש ועם הגוף. לפעמים הם יכולים להגיב בלחץ למצבים, ולא ללכת לשירותים רק בגלל שמישהו הפחיד אותם. הילד שלך יודע שמצפים ממנו להיגמל מהחיתול, וכל הגוף שלו ננעל כתוצאה מזה. באופן כללי אני נגד הקו שטוען שיש להיות קשוחים מול הילד ולגלות נוקשות איתו - הרי זה לא עוזר. הוא במילא מתוסכל מזה שאתם מאוכזבים ממנו, וזה לא מה שיחזיר לו את תחושת השליטה על גופו. לתפיסתי, הדבר הכי נכון לעשות הוא לשוחח עם הילד ולהגיד לו שגם אמא ואבא עושים טעויות. תגידו לו שאתם מצטערים שהחזרתם לו את החיתול, ושאתם יודעים שהוא יכול לסמוך על עצמו. תאמרו לו שאתם בטוחים שהוא יודע ‘לדבר עם הגוף שלו’, ושאתם יודעים שהוא יבחר אם לעשות את הצרכים שלו בשירותים או במכנסיים - הכל לפי בחירתו”. 


בתי הקטנה בת ה־13 למדה במשך 6 שנים בבית ספר ממלכתי־דתי, ולאחר מכן היא החליטה שהיא רוצה ללמוד בחטיבה ממלכתית. לאחרונה היא ביקשה לחזור ללמוד במסגרת דתית, אבל אני חוששת שהיא תחזור בה דווקא מטעמי חוסר נוחות. בית הספר הדתי רחוק יותר מהבית שלנו. מה דעתך? 
“הילדה שלך חייבת להבין את משמעות המעבר לבית הספר האחר. היא חייבת להחליט מה היא רוצה ולהבין שיהיו השלכות לכל צעד שהיא תעשה. המלצתי היא שתעלי מולה את היתרונות והחסרונות של המעבר, ובו בזמן אל תשכחי שמדובר בילדה בת 13. יכול להיות שכרגע זה נראה עבורה כדבר המושלם, אבל בהתבגרותה תבין שזה לא מה שהיא רוצה. המעבר יכול לא להצליח. בכל מקרה, בתור אמא שלה תהיי חייבת לחשוב עבורה גם על תוכנית נוספת אם היא לא תסתדר בבית הספר החדש”.
בתי בת ה־2.5 חרדה מאוד ממצבים שבהם ישנם תינוקות נוספים בסביבתה. היא מתנגדת לכך באופן נחרץ, וגם כשאני מכינה אותה לביקור של חברים או בני משפחה עם תינוק בביתנו, היא דורשת שאתייחס רק אליה. ממה הדבר נובע, ואיך לדעתך אוכל לפתור את הבעיה הזו? 
“אנחנו כהורים לא יכולים למנוע מהילדים שלנו לחוות מצבים שיגרמו להם תסכול. את לא תוכלי לגרום לה להתחבב על החברים בגן, להתחבב בבית הספר, להצליח בצבא או באוניברסיטה. כל מה שתוכלי לעשות כאמא שלה הוא לעזור לה ללמוד להתמודד עם התסכול שהיא חווה. בתור התחלה עלייך להעמיד את הדברים על דיוקם. אל תשתמשי סתם במילים שבאות מעולם הפסיכולוגיה. זאת לא חרדה, מדובר בילדה שתלטנית שרוצה אותך לעצמה. היא חייבת ללמוד לשאת בתסכול שהיא חווה בשעה שאת נותנת תשומת לב לילדים אחרים ולהבין שהרצון שלך לא תמיד מתחבר לרצונות שלה, ושהיא לא יכולה להחליט על הרצונות שלך. אם לא תעזרי לה להבין את הדברים האלה, יהיה לך אסון כשתחליטי להביא לעולם ילדים נוספים. חשוב שתפסיקי להכין אותה לבואם של חברים, ואם היא תתלונן, תגידי לה שאת אוהבת להרים תינוקות, וקחי את הילד אלייך. כשהיא תירגע, תשאלי אותה אם היא גם רוצה להחזיק את הילד ביחד איתך או אפילו ללטף אותו. אם היא תבכה, תאמרי לה שאת יודעת שהיא לא אוהבת שאת מחזיקה תינוקות, אבל שתמשיכי בכל זאת כי לך זה מאוד נעים. כמובן שעלייך לזכור להגיד את זה בטון אוהב ובחיוך. אחרי כמה דקות תתחילי ללכת בבית עם התינוק. אם היא תרוץ אלייך ותבכה, תיגעי בראשה, הנגיעה הזו משמעותית - היא מראה לה שאת זוכרת שהיא שם ושמה לב אליה. אם היא תשכב על הרצפה ותבכה, החזירי את התינוק לאמא שלו, גשי אליה והסבירי לה שוב שאת נהנית להחזיק תינוקות וגם אותה. הרגיעי אותה ואמרי לה שאם היא לא מפסיקה לבכות, את תתחילי לדגדג אותה עד שהיא ממש תצחק. תכניסי טיפה הומור לדיאלוג ביניכן, זה ממש יעזור. לתפיסתי, מצבים כאלו ילמדו אותה להתאפק ולהבין שהיא לא חיה לבד בעולם”. 

מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב־103FM