קוונטין טרנטינו עשה כבר סרטים גרועים יותר מ"היו זמנים בהוליווד". "חסין מוות", למשל. הוא גם עשה סרטים מדממים יותר, ו"להרוג את ביל" יכול בוודאי לשמש דוגמה קולעת לכך. אבל טרנטינו אף פעם לא עשה סרט משעמם כמו "היו זמנים", וסביב נקודה זו מגיעה התלונה מספר אחת כנגד האופוס התשיעי שלו.



השעתיים הפותחות של "היו זמנים" מדשדשות בתוך רצף של פרודיות מרדימות סביב הנושאים הקולנועיים שעמדו לפני יובל שנים על סדר היום בהוליווד. 40 הדקות הבאות, אלה שחותמות של הסרט, כמו נזעקות לכפר על הפהקנות שכפה טרנטינו על מעריציו המרובים. באפילוג ארוך זה הוא מתזז את הבד עם רצף מוגזם של אלימות אנושית (וגם חייתית), שנועדה מן הסתם לעודד באולמות ההקרנה התפרצות של קתרזיס מהזן הפרימיטיבי שאפיין, כך טוענים, את הצופים הרומאים שסבבו את מופעי הגלדיאטורים בימי קליגולה ונירון.



לכאורה, הכל בסדר ומתקתק על פי הנוסחה המקובלת במאה ה–21. טרנטינו מפגיש בין הטיעון "הגבוה" המשקיף על הוליווד ותולדותיה לבין הגילום "הנמוך" של הדברים החשובים האלה, כפי שזה בא לידי מיצוי באמצעות עורקים קרועים, מלתעות פיטבול נוטפות דם, כדורים קורעי פנים וסכין חודרת אברים. וכל זה כמומלץ על ידי ההשקפה הפוסט־מודרניסטית, שכבר לפני עשרות שנים ביטלה מכל וכל את ההפרדה המלאכותית, כאילו, שבין מבע גבוה למבע נמוך בביטוי האומנותי.





בנקודה זו מתמצית בעצם אחיזת העיניים, שבאמצעותה טרנטינו נסק אל רום קריירה פילמאית מצליחה. חלפו כבר 80 שנים מאז שנטען לראשונה (בצרפת) כי היסטוריה אפשר לפענח לאו דווקא באמצעות פרוטוקולים של ישיבות ממשלה ותוצאות של מערכות מלחמה. די לעתים בעיון אנליטי בלוח זמנים של רכבות, בהשפעתם המצטברת של מופעי ספורט, או בתפוצתן של תעשיות הפרסום או הקוסמטיקה כדי להסיק מסקנות על אודות החברה והכלכלה במקום כזה או אחר.



אותו הדין לגבי תעשיית התרבות ואופני הצריכה ההמונית שלה. והרי מה נכון יותר מאשר לשוב ולפשפש בקרביים של מערבוני הספגטי, אלה שהופקו באיטליה וספרד בעשור שבין 1965 ל–1975, ולבחון כך את ערכי ההשקפה המרכסיסטית שהוטמעו בעלילות האינפנטיליות שלהם (ובקשת סליחה מראש גם מסרג'יו לאונה, שעם כל המוניטין המתלווים לעבודות בקולנוע, הרי שגם סרטיו אינם ממש יצירות מי יודע מה עמוקות).



דומה שמהבחינה הזו טרנטינו הוא אחד מחשובי המתעסקים במדעי החברה. הצלילה החוזרת שלו אל העומקים הנסתרים בעבודותיו של לאונה ותואמיו (הנחותים ממנו), כמו גם ההתעמקות שלו בסלאשרים - סרטי האימה והשחיטות הסאדו–מזוכיסטיים, וכן בסרטי פעולה ירודים, סדרות זבל ואנימה יפנית מדללת תאי מוח, עונה לכאורה על האתגר המחקרי שנוסח לראשונה על ידי אנשי אסכולת האנאל הצרפתית. אנשי מדע אלה השכילו לנתח תהליכים היסטוריים באמצעות מעקב ותיעוד של אופנות ריהוט או תכנון מערכות ביוב עירוניות, ולהסיק מכך מסקנות מרחיקות לכת. ואם זה מה שגם טרנטינו עושה כל כך טוב, אז למה זה כל כך רע?



הסיבה העיקרית היא הקיטש. או כפי שההיסטוריון שאול פרידלנדר היה מנסח זאת: קיטש ומוות. הסמכה בין הגעגוע אל המוגזם והמגוחך ובין האלהת המוות לדרגה של הנאה אסתטית. כשטרנטינו נובר מחדש במערבוני הספגטי של סרג'יו קורבוצ'י, והוא עושה זאת ב"ג'אנגו ללא מעצורים" וגם ב"היו זמנים", הוא אינו מתכוון למנף את הצפייה המאוחרת לשם קידום מסקנות תרבותיות או חברתיות. הוא פשוט עושה זאת כדי להעריץ את העילגות של אותן הפקות זריזות מהליגה של "רינגו", "ג'אנגו" או "טריניטי". כשהוא נשאב מחדש לסלאשרים ב"חסין מוות", אין לו שום כוונה לדלות מתוך זה מבט מבוקר ומבקר על התופעה, אלא רק להגיר ריר על האשפה הזו. ודברים זהים אפשר לומר גם על "שמונת השנואים" ו"ג'קי בראון", או על הקשר בין "להרוג את ביל" והרצחנות המוטמעת בקומיקס מתוצרת יפן.



טרנטינו איננו בוחן כליות ולב של הסוגות האומנותיות "הנמוכות", כמו שהוא ועדת המעריצים הענקית שלו אוהבים לטעון; נהפוך הוא. הוא סוכן מכירות של תרבות הג'יפה, של הניצול המתבהם של תעשיות הסרטים ההוליוודית, האיטלקית או היפנית.


היו זמנים בהוליווד, לאונרדו דיקפריו. פורום פילם
היו זמנים בהוליווד, לאונרדו דיקפריו. פורום פילם


יבואו בוודאי רבים ויטענו, אולי בצדק: מי אתה בכלל שתגיד לנו מה גבוה ומה נמוך. אפילו אם צודקת הטענה הזו, הרי טרנטינו הוא הראשון להזדעק נגדה, והוא עושה זאת ב"היו זמנים" באופן ישיר ומדוקלם. ממש מישיר מבט למצלמה ומעביר, בכאילו, את הקרדו שלו, האני מאמין שאמור להצדיק את פעילותו ההתנדבותית למען הנצחת הג'יפה.

לקראת סיום הסרט מתלווה המצלמה לנסיעה משותפת של אחדים מחברי כנופיית צ'רלס מנסון, שביממה שבין 8 ל–9 באוגוסט 1969, יודעים לספר דברי הימים, ביצעו שני מעשי טבח באזור לוס אנג'לס. במכונית נמצאים טקס ווטסון, סוזן אטקינס, פטרישיה קרנווינקל ולינדה קאסאביאן, שעוד מעט ישחטו שבעה בני אדם. ברגע מסוים מתבוננת אחת הנוסעות סביבה, ומצהירה בזו הלשון: אנחנו ילדי עידן הטלוויזיה. כל מה שאנחנו יודעים נשאב מהטלוויזיה, ששידרה לנו ולימדה אותנו רק אלימות ומעשי רצח. והנה כעת יש לנו הזדמנות להחזיר ברצח לכל מי שלימד אותנו לעשות זאת.

טרנטינו, שמתעשר מעיכול מחודש של הסרטים המדממים, מנסח כאן את כתב ההגנה על פעילותו האומנותית. כמו רוצה לומר: אני כאן רק המתעד של הלך הרוח הרצחני. מובן שזוהי צביעות והשתכנעות עצמית משקר מוסכם מראש. בעיקר משום שטרנטינו שוכח כי לבד מהסרטים שאותם ביים, הוא גם כתב לאחרים את התסריטים ל"רוצחים מלידה" ו"רומן על אמת", שחבורת מנסון הייתה יכולה בקלות לאמץ אותם כאני מאמין שלה.

המהלך הסופי של טרנטינו, שנועד למחוק מראש כל כתב אישום אידיאולוגי נגדו - מהלך ביטול ההיסטוריה - החל אצלו עוד לפני עשור, ב"ממזרים חסרי כבוד". בשיאו של הסרט ההוא מחוסלים היטלר והנאציזם בשנת 1944, רגע לפני שתעשיית המוות באושוויץ מגיעה לשיאה (ההיסטורי) בהליך המואץ של השמדת יהדות הונגריה. מחיקת ההיסטוריה היא גם האקט החותם את סרטו הנוכחי "היו זמנים", וגם הוא נועד לסלק מהזיכרון, או מכתבי האישום, את העובדה שמנסון וחבורתו בכלל נגעו לרעה בזבוב. סילוק הממד ההיסטורי משתי כנופיות אלה - זו של היטלר וזו של מנסון - נועד להותיר את הזירה רק לנוסטלגיה, לגעגוע אל הרוצחים. ויש שיכנו זאת פאשיזם.