לפני הכל רנה שינפלד - ללא עוררין, הגברת הראשונה של המחול הישראלי - היא תופעת טבע מעוררת התפעלות. בגיל 80 וטיפונת, שבו אחיותיה לאמנות מתרפקות בגעגועים על עברן הרחוק כרקדניות עלי במות, היא ממשיכה לשבור שיאים. אחרי שהפתיעה אפילו את עצמה, כשלראשונה בחייה הופיעה באופרה ועוד בפריז, יוצאת שינפלד בתחילת ספטמבר במופע חדש עם ניחוח בינלאומי.
והגיל? מבחינתה אינו אלא תרגיל אליו היא מתייחסת בהומור. "אני לא סופרת את המלאי", היא אומרת בנימה מחויכת. "ברור לי שזה גיל מתקדם ואני לקראת סוף הדרך. השאלה היא אם עלי להגיב על שאלות כמו: 'מה, היא עוד רוקדת?'. אולי גם ישאלו אותי: 'מה, היא עוד נושמת?'".
את הדיון בסוגיית הזמן, הגיל והתרגיל, חותמת שינפלד בהצהרה: "אני רוקדת כי זה בא אלי כרוח שמנגנת בי כמו בחליל. זה לא אגו. זה לא רצון להוכיח. זה ביטוי לצורך פנימי איתו נולדתי".
האם יש רקדניות בגילך שמנהלות קריירה כמו שלך?
"אם כן, לא הרבה, וחבל. כי לגיל הזה יש מה לתת. אם רוצים להציג את החיים האמיתיים, יש להעלות לבמה את כל הגילים ולא להסתפק בשקרים".
מה הסוד שלך המאפשר לך להתמיד בקריירה עד היום?
"הריקוד, תוך כדי חיבור יומיומי בין הגוף לנפש, הוא הסוד. בסך הכל קיבלתי מתנה, אם כי אני לא יכולה להגיד שקל לי לעבוד על הגוף. יש יותר מדי רעשי רקע בחיים שלנו, ואדם מוצף מכל כיוון באמיתות לא נכונות. קשה להילחם בכך ולהשקיע את עצמך בדברים הבאמת חשובים, שנותנים חיים. בעיניי, האמנות עצמה היא החיים".
דומה לפינה באוש
האמנות, כידוע, צופנת בחובה גם הפתעות. אשתקד, ביום בהיר אחד, הגיעה לשינפלד הזמנה להופיע על במת"פאלה גרנייה", בית האופרה של פריז, ב"ברניקי", אופרה על המלכה ברניקי, נינתו של הורדוס. "זה נראה לי מוזר", היא משחזרת. 'מישהו עובד עלי', אמרתי לאורי, בעלי. הוא העיף מבט במייל ואמר: 'רנה, לא עובדים עלייך. זה אמיתי'".
"התלבטתי אם להיענות להצעה להופיע כפניצ'ה, אשת סודה של ברניקי", מספרת שינפלד. "בחיים לא הופעתי באופרה, וכאן הוזמנתי לרקוד - כמובן לא לשיר ולדבר בעברית - כשכולם סביבי שרו בצרפתית. התפלאתי איך בכלל הגיעו אלי. התברר שבמאי האופרה הזאת, הגרמני קלאוס גוט, חיפש רקדנית שדומה לפינה באוש, הרקדנית הגרמנייה ממוצא יהודי. זה היה תפקיד־תפקיד. כמנטורית של ברניקי, כמעט לא ירדתי מהבמה.
"חושבים שכייפתי שם בשלושה חודשי חזרות בפריז", מעירה שינפלד. "אבל גם אם באו לבקר אותי משפחה וחברים, אלה היו חודשי בדידות בסביבה שאני לא דוברת את השפה שלה. הכריחו אותי להשמיע משפט בצרפתית, וזה היה סיוט. אחר כך לא היה פשוט להופיע לפני קהל של אלפים, בעוד שאני מורגלת בהופעות באולמות הרבה יותר קטנים, אפילו בסטודיו שלי, שהוא הכי רחוק מהפאר של בית האופרה בפריז".
לדבריה, בהפקה הזאת היה לה מפגש מרגש עם כוכבת העל של האופרה "ברניקי", זמרת הסופרן (והמנצחת) הקנדית ברברה האנינגן. "למעשה, החיבור בינינו לא היה מיידי", היא מספרת. "לא ידעתי מראש את החוקים בבית האופרה הגדול הזה, השונים מכל מה שאני מכירה בעולם המחול. מוקפות בצוות ענקי, התחלנו את החזרות בנפרד, עד שיום אחד היא כתבה לי: 'רנה, לראות אותך כל בוקר עם הנוכחות שלך, עם המקצוענות שלך, עם החיוך שלך, עושה לי את היום'; וגם נתנה לי תקליטור שלה במתנה. 'את הדוגמה שלי', היא ציינה".
סיפורן המשותף לא תם עם רדת המסך על "ברניקי". "'אנחנו חייבות להמשיך ביחד', היא אמרה לי לפני שנפרדנו", מעידה שינפלד. "ברברה, המקפצת בין יבשות, מצאה ארבעה ימים פנויים בלוח ההופעות המאוד עמוס שלה לצורך מופע משותף".
פורשת כנפיים
המופע שלהן, "אופליה", שייערך ב־4 בספטמבר (21:00) בסוזן דלל, הוא שילוב בין שירתה של הזמרת הקנדית לריקוד של שינפלד: "ברברה שלחה לי כהצעה קטעי מוזיקה שונים. אחד מהם היה שיר על אופליה השייקספירית, שהלחין המלחין הדני האנס אברמסן. אופליה שלו ושלנו איננה הנימפה הצפה על המים בין הפרחים ומתאבדת בגלל המלט; אלא פורשת כנפיים ועפה לצלילי הבכיאנוס ברזילרס של וילה לובוס. ואם אופליה, איך לא לשלב עם 'סליחות' של לאה גולדברג?".
לדבריה, כשהן חיפשו מפיק מוזיקלי למופע, הפתיעה אותה האנינגן, כשהציעה דווקא את נדב לב, גיטריסט קלאסי ישראלי שמתחזק קריירה בינלאומית, בעיקר בניו יורק, ולא ממש מוכר בארץ. לצד ההפקה המוזיקלית, ינגן לב גם את קטעי המעבר ובכך יוסיף ממד משלו למופע.
איך נרקם המופע, כשאת בתל אביב וברברה מסתובבת בעולם?
"לא רק מסתובבת. עכשיו ברברה, הנשואה לשחקן קולנוע יהודי צרפתי (מתיה אמרליק), נמצאת בוואקאנס, חופשת הקיץ המקודשת, ובדרך כלל לא מפריעים למי שיוצא אליה. בכלל, היום זאת לא בעיה ליצור יחד מופע כמו שלנו באמצעות הסקייפ, מיילים ואמצעי תקשורת מודרניים אחרים".
מתי האופרה הבאה שלך?
(צוחקת) "לא חושבת שזה יקרה כל כך מהר. להופיע ב'ברניקי' זאת הייתה בשבילי הצלחה גדולה וגם טראומה. על כל הקסם שבהופעה שם, העיבה הבדידות בתקופת החזרות. זה לא היה פשוט".
איך קרה שלא זכית עד היום בפרס ישראל?
"עזוב. לא העניקו את הפרס, אז לא העניקו. פרס א.מ.ת, שבו זכיתי ב־2003, שווה לא פחות. סכום של 100 אלף דולר, זה לא משהו שהולך ברגל. אני רואה למי נותנים את פרס ישראל. אולי ייזכרו בי כשאהיה זקנה וחולה. כנראה שאני צעירה מדי ומצליחה מדי בשביל הפרס הזה"