כבר יבשו עינינו

פרולוג

בלי שהרגשנו הוא חגג השבוע, ב–28 באוגוסט, את יום ההולדת שלו. גלעד שליט כבר בן 33. כבר לא ילד. מאז אותו בוקר יום ראשון, ב–25 ביוני 2006 הוא הפך להיות הילד של כולנו. שלושה חודשים אחרי שנשבה עצרנו את נשימתנו ומחינו את דמעותינו כשהגיע מכתבו הראשון: "אני שולח לכם מכתב של שלום", הוא כתב. המכתב נועד למשפחתו, אבל כולנו היינו אז משפחתו, ולכן הוא התפרסם בכל כלי התקשורת.

אחרי 1,195 ימים בכלא הגיעה הקלטת. גם בה צפינו כולנו בנשימה עצורה כשהילד של כולנו הקריא מול המצלמה את מה שהכתיבו לו שוביו. "אני רוצה לומר לכם שאני מרגיש טוב מבחינה בריאותית", אמר את מה שהוכתב לו, וכשקצת הסתבכה לשונו כשקרא בשמם של מוג'אהדין עז א–דין אל־קסאם, ש"מתייחסים אלי מצוין", קיווינו שלא יאונה לו שום רע בגלל זה.

כשהיה גלעד שליט בן 11 הוא כתב סיפור. שמונה שנים אחרי זה הוא נחטף, ואז התפרסם "כשהכריש והדג נפגשו לראשונה", הסיפור שכתב בילדותו.

הכריש והדג שיחקו כל היום עד שקיעת השמש.

בערב חזר הכריש לביתו.

גלעד שליט חזר לביתו אחרי חמש שנים.

במשך השנים האלה היינו כולנו חדורי דאגה, תקווה ומטרה אחת: להחזיר את גלעד הביתה. בחודש הבא ימלאו שמונה שנים לשחרורו. הילד של כולנו הוא כבר לא ילד, הוא בן 33 והוא גם מזמן כבר לא של כולנו.

גרשון בסקין היה האיש מאחורי הקלעים שיזם והפעיל ערוץ שיחות חשאי עם חמאס. את סיפורו הוא העלה ב"לשחרר את גלעד". "לימים, לקראת הוצאת הספר", כותב בסקין, "ביקשתי מגלעד לכתוב כמה מילים על טעם החופש. כך הוא כתב לו:

מאז שחרורי, למושג חופש ישנה משמעות גדולה מאוד בחיי. אני לומד להעריך כל יום מחדש את הזכות שיש לי להיות אדם חופשי. החופש שלי אומנם נפגע מעט משום שכמעט כל אדם ברחוב מזהה אותי, וכך אני מרגיש פחות חופשי. עם זאת, זה מתגמד בהשוואה לזכות שלי להיות אדם חופשי שנתון לעצמו.

תמונה ראשונה

את הגשם תן רק בעתו

ובאביב פזר לנו פרחים

ותן שיחזור שוב לביתו

יותר מזה אנחנו לא צריכים

כותב השיר הזה - שזה אני - היה בערך בגילו של גלעד שליט כשנחטף, כשכתב את "אנחנו לא צריכים". 40 שנה אחרי כן הופיע שלמה ארצי עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית בפארק אשכול שבמערב הנגב, בקונצרט זעקה לעולם למען שחרורו. ארצי, שהיה גם הוא בערך בגילו של גלעד שליט כשהקליט לראשונה את השיר, הקדיש אותו בהופעות שלו ארבע שנים לפני כן לאהוד גולדווסר ולאלדד רגב, שני חיילים שנחטפו על ידי חיזבאללה - אירוע שבעקבותיו יצאנו למלחמת לבנון השנייה.

השיר שנולד במלחמת ההתשה ב–1970 עבר מדור לדור וממלחמה למלחמה ונשאר אותו השיר. התחלפו רק השמות של אלה שהוא הוקדש להם.

כבר כיסינו תל ועוד אחד

טמנו את לבנו בין ברושים

עוד מעט תפרוץ האנחה

קבל זאת כתפילה מאוד אישית

("אנחנו לא צריכים" / אבי קורן)

בחודש יולי 2008 הובאו לקבורה גופותיהם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר, שהוחזרו לארץ יום לפני כן. עד לרגע האחרון לא ידענו בוודאות אם הם חיים או לא.

עייפים עד בלי קץ.

נזירים ממרגוע

ונוטפים טללי נעורים עבריים...

דום השניים ניגשו

ועמדו לבלי נוע

ואין אות אם חיים הם או אם ירויים

("מגש הכסף" / נתן אלתרמן)

"הבוקר עוד ציפיתי לנס, ובשעה תשע וחצי ננעצה בי סכין", אמר האלוף במילואים אייל בן ראובן, שהיה מפקד חזית היבשה וסגן מפקד פיקוד הצפון במלחמת לבנון השנייה. "ידענו שהתוצאות באירוע החטיפה עגומות. אבל כמו המשפחה, גם אנחנו מפקדים ואנחנו אבות. ובמידה מסוימת גם אנחנו מקווים".

השיר שבהתחלה הוקדש לשלושה נעדרים, נותר כשיר תפילה לשובו של גלעד שליט.

תמונה שנייה

בין שלל הבמות שפוזרו בחג הכליזמרים בעיר צפת, בין הניגונים והמופעים של כלי הנגינה שהגיעו כמו בכל שנה מהארץ ומחו"ל, התקבץ קהל גדול סביב אוהל אחד שהוקם בלב קריית השמחה. באוהל הזה ישבו שלוש משפחות: משפחת אביטן, משפחת סואעד ומשפחת אברהם, שבניהם עדי, עומר ובני נחטפו בהר דב על ידי חיזבאללה. מסביב ניגנו, שרו ורקדו, ורק סביב האוהל הייתה דממה. מאות אנשים באו להזדהות ולשבת עם המשפחות הכואבות.

מישהו הוציא גיטרה ושולה התחילה לשיר:

את הגשם תן רק בעתו

ובאביב פזר לנו פרחים

ותן לנו לשוב ולראותו -

יותר מזה אנחנו לא צריכים.

"אפשר גם את 'בוא הביתה'? זה השיר שלנו", פנה אליה אבא של בני אברהם, ושולה שרה את "בוא הביתה". והקהל הצטרף ושיר רדף שיר, כי הרבה שירים כאלה נכתבו בארץ הזו.

כשיחזור אלי

אומר לו בוודאי

"ראה, זה בוקר נהדר!"

רוח תלחש אז

אל ענן וקשת

שהחייל שלי חזר.

ציפורים בדשא

יזמרו בחשק

"איזה בוקר נהדר!"

ואני צוחקת

בטח אנשק את

החייל שלי שחזר

("החייל שלי חזר" / נעמי שמר)

שם, בחג הכליזמרים בצפת, הכרתי את חיים אברהם, אבא של בני.

אתנחתא

נועם שליט, אבא של גלעד, שכל את אחיו התאום יואל במלחמת יום הכיפורים. צבי, אבא של נועם וסבא של גלעד, סיפר בראיון ב"מעריב":

יום לפני שגלעד נחטף הייתה לי הרגשה לא טובה. ככה היה לי גם עם יואל, הבן. דאגתי... באחת בצהריים, אני זוכר את זה, המשלחת הופיעה. זאת משלחת מקובלת. התמונה הרגילה של אנשי קצין העיר. אני מכיר אותם כבר. בפעם השנייה אצלנו. פנים רציניות. אצלי, הכל חזר.

במלחמת יום הכיפורים הוכרז כנעדר בנימין, אחיו של חיים אברהם. אחרי חיפושים ארוכים ומייגעים אותרה גופתו של האח שנהרג בקרב על החווה הסינית. שמונה חודשים אחרי המלחמה הוא הובא לקבורה.

בנו של חיים, בני אברהם, שנקרא כך על שם דודו ההרוג, נחטף ב–7 באוקטובר 2000 בסיור מבצעי בהר דב. בני ושני חבריו לסיור הוכרזו כחללי צה"ל שנהרגו בזמן החטיפה. גופותיהם הושבו כעבור ארבע שנים.

איכשהו בארבע השנים הקשות האלה נוצרו בין חיים לביני יחסי היכרות שהפגישו אותנו באירועים ובמפגשים לא מעטים.

פעם ביקש ממני חיים אברהם, שהיה איש מפלגת העבודה, להנחות אירוע בבית ההסתדרות ברמת גן. גייסנו לאירוע את עוזי חיטמן, גם הוא רמת גני וגם הוא היה מיודד עם חיים אברהם. כשהזמנתי את עוזי לבמה, אמרתי ששנינו מרמת גן, שנינו בני מזל תאומים ושנינו למדנו בגימנסיה דביר ברמת גן. "אבי כמעט דייק", אמר עוזי חיטמן כשעלה לבמה, "זה נכון ששנינו רמת גנים ושנינו בני מזל תאומים. אבל הוא למד בגימנסיה דביר. אני רק הייתי שם".

עברנו את אותם דברים

וכבר היינו נערים

רקמנו אלף סיפורים

ערמנו אלף מזמורים

גילינו את האהבה

ידענו מן האכזבה

ידענו רע וטוב יותר

ותמיד המשכנו לזמר

("ניגונה של השכונה" / עוזי חיטמן)

תמונה שלישית

הגעגוע נמתח עד קצה הזמן

ונתקע בהמיית הלב

מילים הן רק נחמת רגע

לתעוקת הלב

והכאב מפלח כל חדר

("בני" / חיים אברהם)

ספר שיריו של חיים אברהם, "אבא, יצאנו מלבנון", ראה אור שנתיים אחרי שבנו נפל בשבי.

אחריו יצאו עוד כתריסר ספרים, רובם ספרי ילדים, בסדרה שנקראת "עלילות יופ יופ". חלק מספרי ההרפתקאות האלה נושאים שמות כמו "עלילות יופ יופ ומלחמתו במחבלים" או "עלילות יופ יופ במלחמת לבנון השנייה".

שלושת ספרי השירה שהוציא: "ננעץ בנדנוד", "השיבה הביתה" ו"אבא, יצאנו מלבנון" הם ברובם זעקה וכאב של אב שכול שנאלץ להיאבק על הזכות להביא את בנו, חלל צה"ל, לקבורה.

רצוני כי תדע

שבימי הולדת, שבתות וחג

אנחנו לבד.

לנו אתה חסר

לצחוק, לריב, להשתעשע

לומר שלום. לחבק. לנשק

להתגעגע

רצוני כי תדע

בבית הכנסת בבואי להתפלל

ראשי בטלית מכסה

חרישית קורא לאל

אולי ישמע. תפילתי יקבל.

רצוני כי תדע

אלחם עד אחרון הרגע

נקודה.

("רצוני כי תדע" / חיים אברהם)

אפילוג

חיים אברהם, אבא של בני, נפטר לפני חמש שנים. הוא היה בן 65.

עוזי חיטמן נפטר לפני 15 שנה. הוא היה בן 52.

באותו ערב בבית ההסתדרות ברמת גן, כששניהם עדיין היו איתנו, ביצע עוזי חיטמן שיר שהלחין למילותיו של חיים אברהם.

בני, בני

בני שלי

בני, בני.

בן יקר יחיד שלי

גדלת ואתה יפה

תמיד עניו וצנוע

יפה כמו פרח השדה

שקט ובטוח

ואתה -

כל מה שאני

רציתי להיות.

ואני לא ישן בלילות

מזיל דמעה מגעגוע

מתפלל ומייחל

ילד, בוא הביתה

בני, בני

בן יקר

יחיד שלי

("בני" / חיים אברהם)

בחודש הבא ימלאו שמונה שנים לשחרורו מהשבי.