מדינת ישראל אלופה בוועדות. כל סוגיה בוערת מתגלגלת לשנים של דיונים, דוחות ומסקנות שברובן אינן מיושמות במלואן. רפורמות רבות נכשלות בשל הבירוקרטיה והיעדר תקציבים, אבל לא רק בשל כך. מידת הנחישות שתפגין המדינה והמדיניות שתבחר הן שיכריעו את סיכוי הצלחתה. זה בדיוק הסיפור הטרגי של המאבק הכושל בפוליגמיה במגזר הבדואי.
במשך שנים ישראל בחרה להימנע מחיכוך עם המגזר ולהתעלם מהתופעה המתרחבת מתוך מחשבה שהקדמה תשים לה סוף. התופעה, שהפכה לתעשיית נישואים לנשים פלסטיניות, פוגעת בנשים ובילדים ומהווה סכנה דמוגרפית ואיום ביטחוני לישראל. על פי ההערכות, הפוליגמיה מקיפה 18.5% מהמשפחות במגזר הבדואי במחוז דרום ו־5.5% מהמשפחות באזור הצפון.
ב־2017 הוקמה ועדת פלמור, גיבשה המלצות ויצאה לדרך. אך על אף העבודה הרצינית, יותר משנה אחרי כן לא רואים תוצאות בשטח. במשטרה ובביטוח הלאומי ממשיכים להתווכח בשאלה מי אחראי לאכיפה, יש מחסור בתקנים ובתקציבים, והענישה לא מרתיעה וכוללת לרוב עבודות שירות במקום מאסר בפועל.
החלטת הוועדה הייתה לפעול בדרך של הוראת מעבר למשך שלוש שנים. לעבור בהדרגתיות מאפס אכיפה למאבק בכל החזיתות. המדיניות המכילה שנבחרה נועדה להנמיך את הלהבות ולא להרחיב את הקרע בין החברה הישראלית למגזר הבדואי, שרק הולך וגדל בשנים האחרונות. אך ייתכן שזוהי הסיבה העיקרית לכך שתופעת הפוליגמיה ממשיכה להתרחב באין מפריע.
בפברואר חשף העיתונאי אלמוג בוקר מחדשות 13 את הדרך שבה עובדת השיטה ופרסם כיצד נשים פלסטיניות שנישאות לבדואים במשפחה פוליגמית, יולדות בבית החולים סורוקה תוך שהן מתחזות לאישה הראשונה של הבעל. כך האישה הפלסטינית, שאינה זכאית למימון עלויות הלידה על ידי המדינה, חוסכת תשלום הוצאות גבוה והגבר אינו נחשד בפוליגמיה.
מאז 2003 חל תיקון בחוק האזרחות והכניסה לישראל, והוחלט כי לא יתאפשר איחוד משפחות לישראלים עם בני זוג פלסטינים. בעקבות עתירות שהוגשו לבג"ץ נגד התיקון, בטענה שהוא מהווה פגיעה בעקרון השוויון ובזכות לחיי משפחה, החליט בית המשפט שביטחון המדינה חשוב, אך החוק לא יקבל מעמד של קבע. המדינה תצטרך להאריך את תוקפו מדי שנה בוועדת חוץ וביטחון, תוך התחשבות בשיקולים ביטחוניים.
בשלוש השנים האחרונות הוגשו 425 בקשות לאיחוד משפחות פלסטיניות במגזר הבדואי. נראה שבשל הקשיים הכרוכים בכך, רוב הנשים מוותרות על האישור והופכות לשוהות בלתי חוקיות. ההערכה היא שכיום אלפי נשים פלסטיניות מתגוררות בפזורה הבדואית, בלי שלמדינת ישראל יש מידע לגביהן. לפי הערכות אחרות, יותר משליש מאוכלוסיית הבדואים בנגב הם פלסטינים או בני פלסטיניות, ומספרם מגיע ליותר מ־60 אלף איש.
הצפי הוא שהמספרים רק ילכו ויגדלו, משום שלגבר הבדואי יש סיבות טובות להעדיף אישה פלסטינית שנייה ושלישית על פני ישראלית: המוהר שהגבר נדרש לשלם עבור האישה הפלסטינית נמוך לעומת המוהר לישראלית, והאפשרות לשלוט בה לאחר הנישואים נתפסת כקלה יותר.
היא אינה זכאית לזכויות סוציאליות בישראל, ובכך היא הופכת לשבויה בידי בעלה, תלויה בחסדיו וחשופה לפגיעותיו, בלי שיש לה אפשרות להתלונן אצל גופי הרווחה או במשטרה בעת הצורך. היא תלויה בגבר מבחינה כלכלית, משום שאינה יכולה לעבוד, והוא אף יקבל במקומה את תשלומי הקצבאות בעבור הילדים. ככל שלאב יש יותר ילדים הרשומים על שמו, הוא מבטיח לעצמו בהסדר הקבע קרקע עתידית גדולה יותר.
מסלול ישיר לבג"ץ
העובדה שהפוליגמיה הפכה לתעשיית נישואים לנשים פלסטיניות היא הסיבה לכך שרבים מבני המגזר הבדואי מרגישים כיום שייכות גדולה יותר לזהות הפלסטינית מאשר לזהות הישראלית שלהם. כך שמעבר לנושא הדמוגרפי, ישנה סכנה ממשית שבאחד הימים יתפתח כאן מאבק לאומי של ממש, שאת מחירו הביטחוני ישלמו תושבי הנגב.
חייהם של ילדים שנולדים לתא משפחתי פוליגמי אינם פשוטים, בעיקר כשאתה בן לאמא פלסטינית שנמצאת בתחתית הסולם המשפחתי, אין לה זכויות והיא חסרת מעמד בישראל. כתוצאה מכך חלק מהילדים יאבדו את תחושת הנאמנות לישראל ויגדלו עם שנאה וניכור למדינה, שנתפסת בעיניהם כמי שאשמה במצבה של אמם. בנוסף, הביקורים אצל בני משפחותיהם המתגוררים בשטחים יחשפו אותם לשנאה העזה כלפי ישראל. זאת, יחד עם קשיי החיים היומיומיים, מעלים את החשש שהם ייקחו חלק פעיל במאבק נגד ישראל.
רק לפני שנה חשפו נציגי שב"כ בוועדת חוץ וביטחון כי 93 מעורבים בפיגועים שאירעו בשלוש השנים האחרונות עשו זאת בחסות היתרים ואישורי כניסה לישראל מטעם איחוד משפחות. נתונים אחרים מצביעים על עלייה דרמטית, כמעט כפולה, במספר הילדים שנולדו לנשים פלסטיניות במשפחות פוליגמיות במגזר הבדואי שהיו מעורבים בניסיונות לבצע אירועי טרור בשנים האחרונות. רק החודש הגישה הפרקליטות כתב אישום נגד עאדל אבו הדייב, תושב רהט שנחשד בתכנון לבצע פיגוע בבית המלון שבו עבד, ולפי הערכת שב"כ הוא נחשף לתעמולה של חמאס.
האם העובדה שתופעת הפוליגמיה הזאת קיימת בנגב ולא במרכז הארץ מדאיגה פחות את קברניטי המדינה, שלא מצאו לנכון גם בתקופת בחירות לסמן את המאבק בפוליגמיה כיעד אסטרטגי חשוב?
באיחור מצער החליטו בוועדת השרים לטפל בתופעה, והטילו על המשרד לביטחון הפנים לבחון את הנושא. צוות המשרד שהופקד על כך סיים את עבודתו לפני כשבועיים, אך ייאלץ לדחות את הצגת המסקנות עד לאחר הבחירות.
בדוח ישנם ממצאים מדאיגים המצביעים על כך שהנישואים לנשים פלסטיניות במשפחות פוליגמיות בחברה הבדואית מסייעים לגיוס והפעלה של ארגוני טרור. גורמי ביטחון מתריעים כי ארגוני טרור משקיעים מאמצים רבים בגיוס הילדים הישראלים של האמהות הפלסטיניות לשורותיהם.
הנתונים האלה הם שהביאו את השר לביטחון הפנים גלעד ארדן לתמוך במסקנות הצוות, שהעיקרית והמשמעותית שבהן היא המלצה על תיקון נוסף בחוק האזרחות. הפעם יעסוק השינוי בחוק בכל מה שנוגע למתן האזרחות הכמעט אוטומטית שאותה מקבלים ילדים של אמהות פלסטיניות. על פי ההצעה יהיה מקום להפעלת שיקול דעת וייקבעו קריטריונים מוסדרים בטרם הענקת האזרחות, במסגרת שיתוף הפעולה הנדרש ממשרד הפנים שאמון על החוק. מניסיון העבר נראה שהתיקון לחוק צפוי להיתקל בהתנגדויות רבות ולסיים את מסלולו בבג"ץ, שיידרש לתת על כך את הדעת.
הוועדה מציגה גם שורה של סנקציות כלכליות שיוטלו על ראש המשפחה הפוליגמית, בהן קיזוז קצבאות ושלילת הבטחת הכנסה, כך שלא תינתן גמלה במידה שבן הזוג הוא שוהה בלתי חוקי. עוד מוצעת אכיפה פלילית נרחבת יותר גם על העבירות הנלוות לפוליגמיה, ובהן הזנחה, התעללות, פגיעה וסחר בנשים. עתה נותר לקוות שהפעם מסקנות הוועדה יאומצו במלואן ושהתקציבים יינתנו ובזמן. חשוב לא פחות שהמדינה תפגין נחישות ויד חזקה נגד התופעה.
אין ספק שגם למדינה יש אחריות בכך שהחברה הבדואית בוחרת להתפרק מהחברה הישראלית. עלינו לפעול לחיזוק השותפות עם המגזר הבדואי על מנת להעצים את תחושת השייכות שלהם, לפעול לצמצום הפערים ולהשקיע את המשאבים הנדרשים לשיפור התשתית של היישובים השונים. כל זה ראוי וחשוב שייעשה - אבל בכל הנוגע למאבק בפוליגמיה, הטיפול חייב להיות נחרץ ומיידי.