לא היה אכפת לו, לחכם מחלוף, לחלוק את פת לחמו ואת מעט החמאה שרכש בכל תחילת שבוע שני, עם מישהו. "מוטב רעשה של בטן מקרקרת מקולות הלב העצוב", אמר לי כשישבתי אל מולו ושתיתי קצת מן הרוזטה שרקח לנו. "אבל בסדר, בסדר גמור, אין לי תלונות, אני מבין שהקדוש ברוך הוא נתן זמן מחיה קצוב לבריות, ודברים חשובים יותר מדפיקה על דלתו של איש זקן".



הרוזטה ערבה לחִכי, אבל מילותיו של הקשיש בעל הזקן הארוך, כזה שכבר לא נראה במחוזותינו, ואם כן רק בספרי החסידות, צרמו לי מאוד. "וילדיך?", ניסיתי לדלות ממנו נקודת אור, "גם הם לא מגיעים?".



"ילדים אין. זוהרה, זכר צדיקה לברכה, לא יכלה", בירך חרישית ולקח שלוק מן הרוזטה "אההה", השמיע קול "מחיה נפשות".



"והמצווה?", חקרתי עוד אף שהרגשתי איך אני מהלכת על קו הגבול הדק שבין המותר לאסור. "פרו ורבו?", שאל. "כן, זו", עניתי.



"פרינו ורבינו, כל יום היה אוכל על הפלטה, הפרחים בגינה, גם עכשיו, 11 שנה אחרי שהלכה ממני, עוד פורחים", קם חכם מחלוף ממקומו ופתח את חלון המרפסת לרווחה, "ואפילו שאני שוכח להשקות אותם, כי הזיכרון מזדקן מהר יותר מהגוף, נשארים עומדים, זוכרים לזוהרה חסד נעורים, והרבה אנשים היו בבית, דודים שלי שביקשו להתבשם מירושלים, חברותיה של זוהרה כל אחת עם מעמוליה ושכנים רבים שבאו ללמוד איתי את פרשת השבוע, ימחל לי קדוש ישראל, אבל גם הוא, בכבודו ובקדושתו, לא יכול היה להבחין שאין ילדים בבית".



הבטתי בו, על חכם מחלוף, ניסיתי להיזכר מי נתן לי את הטלפון שלו ובאילו נסיבות. זכרתי שהיה זה בין הזמנים, וזכרתי שהייתי די מדוכדכת. את דמות האדם שסיפר לי על האיש הצנוע בעל הסגולות המפוארות לא זכרתי, ובתחילת השבוע, כשהחלפתי תיק והעברתי את תכולתו אל התיק האדום, החדש והממותג יותר, נפל הפתק הקטן, וכשפתחתי אותו ומספר טלפון ביתי הופיע עליו, ידעתי מיד, אני נוסעת לירושלים.



***



"זה בסדר לך שהמרפסת ככה פתוחה? המזגן עולה הרבה מדי, ואם ירושלים הרים סביב לה, לא נשאף קצת אוויר?".



"בטח בסדר", עניתי לו ומזגתי עוד כוס רוזטה.



חכם מחלוף עמד בגבו אלי, הביט על מרפסתו ושאף את אוויר ירושלים אל ריאותיו. לו לא הייתי מתביישת, יכולתי לצלם את הרגע ההוא: איש מבוגר, בפתח מרפסתו גדושת הצמחייה והפרחים, ומעבר לה נוף פתוח לבירה. מימין מסגד גבוה, משמאל כמה בתי כנסת קטנים ובאמצע עץ גדול, בעל צמרת וענפים נוטים לנפול, נדמה היה לי שזו שקמה. "איזה עץ זה?", שאלתי את החכם. "לא השם הוא העניין", אמר. "ראי איך מרכין את ראשו מפאת כבודה של העיר". קמתי מכיסאי ועמדתי על יד הזקן בלי לגעת בו. "אתה מתגעגע לזוהרה?".



"אוי, את מדברת בשפה צעירה לי, זה לא מתגעגע, בלי זוהרה אני ירושלים ללא שרשרת הזהב". אחר כך הסתובב ובאטיות התיישב חזרה בכיסאו. "רק לקראת הסליחות אתם באים אלי, אני לא יודע מי זה הבן–אדם שנותן את המספר שלי לכל אחד, אבל אני מניח שיש לו כוונה טובה, אז בסדר".



"לו ידעתי עליך לפני כן, הייתי מגיעה", שיקרתי לו, הרי ידעתי עליו לפני הסליחות. "ומאין לך שאני בודד? לא יכולת לדעת, אל תיקחי זאת על עצמך, בואי, שבי, עוד מעט אתעייף ומרוב רביצה לא נגיע לכלום".



התיישבתי חזרה ליד השולחן. "בלי סייגים, בלי לא עלינו שקרים, גם לשון רעה רק מחוץ לביתי, ובעיקר, בלי פחד, לא אשפוט אותך, כי מי שמני?". קיבלתי את דבריו של החכם. כשציטט לי פסוק ממשלי, הפסקתי להקשיב והבטתי בעפעפיו. בילדותי הנחתי שככל שאתה מזדקן יותר, עפעפיך הופכים כבדים וכמעט מכסים את עיניך, כשעיניך כבר לא יכולות יותר למשקלם, הם קורסים והעיניים נעצמות לתמיד. רציתי להושיט ידי ולמתוח אחורנית את עפעפיו של חכם מחלוף, כי אם לו לא מגיע לחיות חיי נצח בירושלים, לאף אחד לא מגיע.



עוד שלוק אחרון מהרוזטה והתחלתי לספר לו על אלו שפשעתי בהם, על אלו הקרובים אלי, שבגלל כאבי ילדות כאלו ואחרים היום אני מרשה לעצמי להתנשא מעליהם, כמו נוקמת את נקמתי בהצלחתי. סיפרתי לו על הפעמים שבהן לכלכתי את לשוני, על השטן שיוצא ממני לפעמים ומדבר במקומי. סיפרתי לו על כל פעם שלא נתתי תרומה לנצרך כי מיהרתי, כי חשדתי בו, כי הנאותי היו חשובות לי פי כמה.



"אבל לא לו התרומה, טיפשה", לעג לי החכם. מבין דמעותי הלא רצוניות חייכתי. "הוא פושט היד!", העזתי להשיב. החכם עצם את עיניו, נע אחורה וקדימה ומלמל: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו, תקחו את תרומתי", ופקח שוב את עיניו, הפעם היו מלאות זוהר. "הקדוש ברוך הוא רצה שמשה יבקש תרומה מבני ישראל, כדי לבנות משכן שיוכל לשכון בו. את מבינה? זה ללא צלם ודמות, הגוף ביקש סך הכל משכן, ולמה? את יודעת?", שאל מחלוף החכם.



"למה?", שאלתי בסקרנות.



"הוא רצה לבדוק אם יושיטו את ידם וייתנו. אלו שנתנו, ימצאו מקום לנדבה, לצדקה, לאהבת חינם, כל חייהם. שכן, אל עליון חי אצלם בלב. ואלו שלא, אלו שדאגו ללחם של מחר, הם ירדפו אחרי השקל כל חייהם".



שתקתי. בצהריים ההם, בין הערביים, הגיש לי החכם פתרון לכל כאבי, בכמה מילים העניק לי את התורה כולה. הרי אם אמחל על כאבַי, אגיש סליחה לאלו שפשעו בי, אתן מעט ממה שיש בקרבי לנזקק, לא אתלהם בכל פעם שאני נתקלת במוקש, לא אאבד עשתונות בחסות קשיי החיים הללו ולא אתן לזדון לבוא אל קרבי, האלוהים ישכון בתוכי, בלבי, בגופי, ואיזה שטן ייכנס? איזה שטן גדול ככל שיהיה יוכל לפרוץ שערו של אלוהי צבאות?



***



"כל כך הרבה באים פה רק בסליחות, ובשביל מה? בשביל שאצטט להם משפט אחד, כל אחד לפי כאבו, לפי הבפנוכו של חייו. לו ידעו שלא צריכים אותי בכלל, אלא רגע שקט, אולי הבדידות הייתה קשה יותר, לכן אני שותק ומקבל את המעט שנותנים לי", אמר ועפעפיו הלכו וגדלו. "אבוא יותר, אם תרצה", ניסיתי להבטיח. "גם את זה אומרים כולם", חייך החכם מבין שערות זקנו, "עכשיו סלחי לי, ילדתי, הגוף כבד עלי, ומכיוון שלמנחה לא הספקתי בגלל ביקורך המבורך, כמובן, לערבית אצטרך ללכת, אחרת הלביאים על ארון הקודש יסתכלו עלי לא טוב".



"בטח, כמובן", נעמדתי ומיד פשפשתי בתיקי האדום–הממותג–החדש. "אין צורך, אין לי מה לקנות בכסף הזה", עצר אותי החכם. "בשביל יותר מזגן", צחקתי והגשתי לו שטר. "לא פה הנדבה. בלב, את זוכרת?", שאל וליווה אותי אל הדלת. "סעי בדרכים טובות", בירך אותי וסגר את דלתו.



ישבתי למטה, בין בתי האבנים הירושלמיות, עוד דקות ארוכות. חשבתי לעצמי איך אצליח להכניס רוח טובה אל משכני, ממי עלי לבקש סליחה קודם ומתי בפעם הבאה אבוא אל הרב עם כמה דברי מתק, עט ודף שבהם אכתוב את כל מה שירצה לספר לי על זוהרה. נכנסתי אל מכוניתי, השמש כבר ירדה על ירושלים, ודרך ארוכה עמדה לפני. על מרפסת אחד הבתים עמד נער צעיר עטוף ציצית והתאמן בתקיעת שופר. אף שחרק, טפח אביו על שכמו ואמר, "אתה עוד תפתח שערי שמיים". ידעתי שלא רחוק היום שבו ייפתחו שערי השמיים לקול שופרו של הנער ותאסוף אליה זוהרה את אהובה, כדי שיכין לה רוזטה ויגיש לה זר פרחי נצח, כמו שרק צדיקים יכולים לגדל.