זה היה אי שם בשנות ה־90. עליתי מותשת לאוטובוס בשוק מחנה יהודה, מדיפה ניחוח של מלפפונים חמוצים וסחוג חריף אש. התיישבתי ליד אישה אחת, היא לקחה שאיפה מלוא חוטמה בדיוק כמו שבני אדם נוהגים לעשות כשהם מריחים ריח נהדר, או לחלופין, צחנה בלתי סבירה, קמה ועברה למושב שלפניי. יכולתי להישבע שהייתה לה הבעה מתריסה. אם זה לא מספיק, כשהגעתי הביתה ביקשתי להוציא את עדשות המגע מהעיניים אחרי שעות ארוכות שהן שכנו בהן, אבל האצבעות היו ספוגות בשאריות סחוג שאיתו מילאתי חבית שלמה של חצילונים כבושים – צ’ופר מקצועי שהעניק לי בעל הבית שלא חיבב אותי במיוחד. מה אני אגיד, כמעט איבדתי את מאור עיניי.



בבוקר למחרת חזרתי לחנות, פרסתי עוד רבע טון בערך של מה שכינינו “גבינה טְרִינַנְדֵּסְט”, כלומר גבינה זולה שעלתה 13 שקלים לקילו ונתנה מענה בעיקר לגל העולים מרוסיה באותה תקופה. באותו יום אפילו פגשתי את מורתי לספרות, מרית טאוב, שהוקסמה מזה שהתלמידה שלה לשעבר, זו שניצבת בפני גיוס, עובדת בשוק. אכלתי עוד קצת גבינת קשקבל, שרתי לעצמי שיר כמו שהגברת השמנה צריכה לעשות כדי שזה ייגמר, וזהו בערך. זה היה אקורד הסיום של הקריירה שלי במחנה יהודה.



בהיותי מהצעירות בשכבה, הייתה לי עוד כמעט שנה שלמה להעביר בעבודה. תיאמתי פגישה בסניף בנק אחד בהמלצת קרובת משפחה וחיכיתי בערך שעתיים עד שמישהי מהעובדות הגישה לי נייר ועט ואמרה: תכתבי קורות חיים. רק סיימתי י”ב, אני מזכירה. מה כבר יכולתי לכתוב בקורות החיים שלי חוץ מלשבח את הוריי על שהביאוני עד הלום, לציין ש”גדלתי במכון הפתולוגי בין איברים בפורמלין” (בחיי), לספר איפה למדתי ובאילו מגמות? שאין מועדון בתלפיות שאני לא מכירה לרוחב ולאורך? שניגנתי על פסנתר המון שנים? שאני שולטת נפלא בשפת הבי”ת? שבחלום הכי גרוע שלי לא חשבתי שאשב ואמנה את הדקות שמסרבות לנוע? שאני, שעושה רעש בכל מקום, הפכתי לפרסונה נון גראטה של עולם התעסוקה?



“נו? מה הוא עושה עד הגיוס?”, זו השאלה העיקרית בין הורים לבוגרי י”ב. הגדילה לעשות אחת שפגשה אותי, ובתוך גרם מדרגות צר יירטה את כל השאלות כולן. “מכינה? שנת שירות? עובד וחוסך כסף לרישיון? אולי לפסיכומטרי? זה זמן מצוין לעשות פסיכומטרי. הכל טרי בראש”. כל השאלות שלה במקומן, להוציא את העובדה שהיא שכחה דבר אחד: תרבות המעסיקים במדינת ישראל, שכמובן אי אפשר לנתק מהתמונה הכללית, שמסתכמת פעמים רבות בהבטחה הבלתי ממומשת “חוזר אליך”.



אני לא מדברת על תעשיות ביטחוניות או על תפקידי מנהלי מחלקות בבתי חולים. הלו, אני מדברת על נערות ונערים לפני גיוס, שכל מה שהם רוצים זה לקום בבוקר ולעבוד לפרנסתם. כאלה שבאמת מאמינים בכל לבם שכל עבודה מכבדת את בעליה. אני מתבוננת מהצד, ועולות בי כל התחושות הלא נעימות מהתקופה שחבריי ואני התרוצצנו ממקום למקום והידפקנו על דלתות רק כדי שיקשיבו לנו וייתנו לנו לעבוד. אני רואה את הבחור מהגלידרייה ממול שמטרטר את הצעיר היפה שמולי ואומר לו שבועיים ברצף: “תתקשר מחר”, “תתקשר בעוד שעה”, “בוא לכמה שעות ניסיון, אני אחזור אליך”, ויודעת שכל מפגש כזה רק מחליש.



כולנו עמדנו במצבים כאלה. חלקנו, הורים לילדים, מצויים בתוך מצב כזה ממש עכשיו. גם הגיל והניסיון לא הופכים את ההמתנה ואת ההשפלה לקלות יותר. אני רוצה להזכיר שהחבר’ה האלה, שעוד מעט יתגייסו, עדיין צעירים מאוד. הם לא יודעים עד כמה שוק העבודה יכול להיות אכזרי, ובבקשה, תחסכו ממני את “כדאי שילמדו כמה שיותר מהר”. מה כבר כל כך קשה בלהיות בן אדם? למה מסובך להחזיר טלפון או להגיד: “לא, תודה, אנחנו לא מחפשים עוד עובדים?”. בבקשה, מעסיקים פוטנציאליים, תזכרו איפה אתם הייתם לפני כמה שנים ותסתכלו לצעירים האלה בעיניים.