ואז אני בתוגת המאירי



אלחש לקירות: יוסי מת. יוסי מת.



("השיר על התוכי יוסי" / אברהם חלפי)





אם הבית היה בתל אביב, אז בחזית שלו היה נקבע שלט: "בבית זה התגורר המשורר, הסופר והמתרגם אביגדור המאירי". אבל הוא ברמת גן, הבית. והוא ישן מאוד. כנראה שלא ירחק היום והדחפורים יעלו עליו בשם הפינוי־בינוי. בינתיים הוא עדיין ניצב בקושי ברחוב הרא"ה מספר 19. בית חום ומרובע כזה, מהבתים של פעם. עם מרפסות אבן ושפריץ על הקירות בחזית.



בבית הזה גרו שרה ויצחק, חברים של ההורים שלי. בשבתות כשהיינו מטפסים אליהם בהמון מדרגות חומות, היינו חולפים על פני דלת שעליה היה נעוץ פתק בזו הלשון: "נא לקנח את הנעליים".



כשביקשתי מאמא שלי תרגום לפתק, היא ענתה לי שמאחורי הדלת הזו גר אביגדור המאירי ושהוא איש שכותב שירים וסיפורים. בימים ההם, כשההורים שלי היו הגוגל שלי, נאלצתי להסתפק במידע הזה. אבל כעבור שנה, מקסימום שנתיים, חזרתי צוהל מבית הספר.



"למדנו היום שיר שכתב האיש מ'נא לקנח את הנעליים!'".



שלפתי מהילקוט את מחברת הזמרה והראיתי לאמי בגאווה. בראש הדף כתבתי את שם השיר ומתחתיו, באותיות שתפסו את רוב הדף, "מילים: אביגדור המאירי". באותיות ממש זעירות כתבתי "לחן: עממי". כי את העממי הזה לא הכרתי.



"לא ידעתי שהוא כתב את זה", אמרה הגוגל שלי והתחילה לשיר איתי את השיר. לא כל כך הבנתי למה איש שגר ברחוב הרא"ה ברמת גן כותב על הר הצופים בירושלים.





מעל פסגת הר הצופים



אשתחווה לך אפיים



מעל פסגת הר הצופים



שלום לך, ירושלים!



אלפי דורות חלמתי עלייך



לראות, לזכות באור פנייך





ירושלים, ירושלים



האירי פנייך לבנך



ירושלים, ירושלים



מחורבותייך אבנך






תמונה ראשונה


ברחוב המשביר מספר 3 שבתל אביב, על גג ביתה של משפחת סגלוביץ, נערכו החזרות להצגותיו של הקומקום, שהיה התיאטרון הסאטירי הראשון בארץ ישראל. אדון דב סגלוביץ בנה אפילו סוכה גדולה על הגג. הוא לא ביקש תשלום עבור השימוש במקום. התנאי היחיד שלו היה שבחג הסוכות תפנה הלהקה את הגג כדי לאפשר למשפחת סגלוביץ לקיים את מצוות הישיבה בסוכה. זה היה שבע שנים אחרי שאביגדור המאירי, קצין בצבא האוסטרו־הונגרי, עלה ארצה לאחר שהשתחרר מהשבי הרוסי בסיביר. הוא התקבל לעיתון "הארץ" ומיד עברת את שם משפחתו שהיה פוירשטיין להמאירי, על שם סבא שלו, שאצלו הוא גדל ולמד עברית.



ביום הראשון לחודש מאי בשנת 1927 עלתה הצגת הבכורה של הקומקום. באולם של הקונסרבטוריון "שולמית" שברחוב מונטיפיורי בתל אביב ישבו בערך מאה צופים סביב שולחנות ושתו תה, שזה לא בדיוק מה ששתה הקהל בקברטים בהונגריה, שבה נולד המייסד והכותב. במשך שעתיים הם צפו במערכונים ושמעו שירים שהיו פארודיות וסאטירות בעיקר על החלוצים העבריים ועל המשטרה הבריטית.





בקיץ קר. בחורף חם



שועל טיפש. חמור חכם



עיוור מביט. חירש מקשיב



עתיקה היא תל אביב





לדבר עברית אסור



אנטיוכוס צדיק גמור



אחשוורוש השתמש ברדיו



בפורים אומרים חד גדיא





דגים שטים על העצים



החתול מטיל ביצים



כל תלמיד אוהב שיעור



זה לא שיר, כי אם סיפור



("עולם הפוך" / אביגדור המאירי)







תמונה שנייה




יהודי, ידידי הדואג ונרגן



קום, קום, קום, קום



הפועל, הסוחר, הקבצן, הבורגן



קום, קום, קום, קום



אל תקשקש בקומקום



מכור בגדיך וחובותיך



ושב אל תוך הקומקום



(המנון הקומקום / אביגדור המאירי)





הקהל התל אביבי, שלא היה רגיל לקברטים סאטיריים, לא נהר בהמוניו. מספרים שבהצגת הבכורה השליך הצייר ראובן קופסת סיגריות לעבר הבמה כשהוא קורא בזעם: "איזה מין דבר זה? פתאום מכניסים אותנו לאטמוספירה של קברט בפריז אבל בלי טיפת כישרון של פריז!".



ההצגות של הקומקום עברו מהקברט לתיאטרון. שם, באולם בית העם, בלי שולחנות ובלי תה התחיל לבוא הקהל ונרשמה הצלחה שהביאה בעקבותיה עוד שמונה תוכניות. הצטרפו שחקנים, נוספו כותבים. אביגדור המאירי היה ונשאר המייסד, הכותב הראשי והסמכות הבלתי מעורערת של הלהקה. הם המשיכו לצחוק על כולם. הם הצליפו וצחקו על הרבנים, על המפלגות ועל המנהיגים, על הבריטים ועל ההצגות שהעלו התיאטרונים בארץ.



היו גם רגעים שגרמו לקהל להזיל דמעות, ולא דמעות של צחוק. כזה היה השיר שכתב המאירי על החלוץ שעונה לאמא שלו ששואלת: "מה אראה שם, בני יקירי, שם בארץ ישראל?"





חלוצים עובדים בכביש



במעדר ובפטיש



פורחים בחורף העצים



בדצמבר מתרחצים



ועל כל אלה, ועל כל אלה



שמי תכלת עד אין סוף



בואי, אמי, בואי!





הממסד, שלא אהב את ההצלפות והביקורת שהועלו בקומקום, הגיב בזעם. בעיתון "דבר" קרא משה בילינסון ל"שיפור הנימוס המינימלי כלפי ערכים מייצגים של מרכזי הנפש ביישוב היהודי". מה שקרה 40 שנה מאוחר יותר ב"מלכת אמבטיה" של חנוך לוין, התחיל אז ב־1927 אצל אביגדור המאירי. הקהל לא נשאר לשבת בשקט. ביאליק בכבודו ובעצמו קם ויצא באמצע ההצגה תוך כדי הטחת דברי זעם לבמה. כל חסידיו קמו ועזבו אחריו. ההבדל הגדול בין "מלכת אמבטיה" לקומקום הוא שאביגדור המאירי היה רוויזיוניסט. שזה ימני בלשון הימים ההם.



גם בין חברי הלהקה התחילו סימנים של חוסר נחת. חלקם סירבו לבצע קטעים שהיו חריפים מדי לדעתם. אחרים לא יכלו לשאת את שלטון היחיד שבו נהג המאירי לטעמם. חלק מהיוצרים זעמו על כך שהמאירי רשם על שמו קטעים שהם כתבו לטענתם. והיה גם הריב הכספי העתיק והידוע, שתמיד מופיע בשיא ההצלחה או בשפל הכישלון.



המשבר הגדול פרץ בפורים, בערך שנה אחרי שקם התיאטרון. אביגדור המאירי הביא מערכון חדש שבו מוצגת ההסתדרות כאחת שמקבלת הוראות ישירות מברית המועצות. השחקנים התקוממו וסירבו לבצע אותו. הם עזבו והקימו את תיאטרון המטאטא, שעליו אמר אברהם שלונסקי שהוא מעט התה שנשאר מהקומקום.





אוי, מה רב הוא פה הרפש



גם בבית גם ברחוב



באמת זה גועל נפש



באמת, הן זה לא טוב





גם השמש, הירח



הלכלוך בהם דבק



לא אוכל להיות שמח



ולרקוד פה באבק





מה נחוץ? - מטאטא!



מה דרוש? - מטאטא!



מטאטא. מטאטא



את הכל יטאטא



את הרפש יטאטא



גועל נפש יטאטא



מטאטא. מטאטא



את הכל יטאטא



("שיר המטאטא" / עמנואל הרוסי)






אתנחתא



האיש בעל החזות האירופית, שתמיד היה מקפיד על לבוש מהודר ופרח בדש החליפה, השתלב מהר מאוד בחוגי הבוהמה התל אביבית. הוא היה בין היושבים ב"שלג הלבנון". המקום הזה היה בית הקפה המוצהר של אנשי הבוהמה. המאירי היה כנראה בין החותמים על עצומה לעיריית תל אביב ששיגרו יושביו הקבועים של המקום: נתן אלתרמן, אברהם חלפי, לאה גולדברג ואלכסנדר פן. הם ביקשו מהעירייה שתאפשר ל"שלג הלבנון" לפעול עד שעה מאוחרת, מעבר לשעה שהוקצבה לכל העסקים האחרים.



"אנו מבקשים לקחת בחשבון שכולם עסוקים גם ביום ובמשרות שונות", כתבו חותמי העצומה והוסיפו את הנימוק המנצח: "בשבילנו שעות הלילה הן שעות העונג היחידות שבלעדיהן אין לנו האפשרות לחיות חיי חברה".



לא ברור אם העצומה נענתה. מה שברור זה ש"שלג הלבנון" נסגר. אחרי שנסגר החליפה אותו הגלידרייה "גלידת ברוקלין", הגלידה האמריקאית עם הדובדבן האדום המשומר, שפעלה במקום והייתה למקום בילוי של צעירי העיר בשנות ה־50 וה־60.





בחיק הבית הישן



מול חלומות התה שלנו



כבתוך נמל עטוף עשן



אל לילותינו העגנו.





היו בו עט ולב נובעים



הייתה סיגריה מלחשת



יינות פלאים, שירים טובים



פגרי זבובים בתוך נברשת.





בך ה"שלג" בלילות



מצא כל איש את מנת כוסו לו



העיר זימרה במקהלות



ורק אתה זימרת סולו



("שלג לבנון" / נתן אלתרמן)






אפילוג



אביגדור המאירי נולד ב־5 בספטמבר, לפני 129 שנים. הוא נפטר בגיל 79. שנתיים לפני מותו התלוויתי לאיש התקשורת הוותיק עזריה רפופורט. הייתה לנו ברדיו תוכנית סאטירית שקראו לה "חוחים וחיוכים" ורצינו לראיין את המאירי על ראשיתה של הסאטירה בארץ. אף על פי שהתקשה בדיבור, הוא סיפר הרבה וזכר הרבה. אבל מה שהכי הפתיע אותי זה שהאיש הרוויזיוניסטי משנות ה־30 עשה מפנה חד עד שהגיע אל השמאל הקיצוני. וכל זה דווקא בימי האופוריה הגדולה שאחזה בכולנו אחרי מלחמת ששת הימים.



האיש כתב למעלה מ־30 ספרים. תרגם אין ספור שירים, מחזות וספרים. ביניהם את "העולה היורד לחיינו". ספרו הראשון של אחד בשם אפרים קישון, שעלה מהונגריה וכתב עדיין בהונגרית. הוא גם תרגם לעברית את "צ'יבי", ספר הילדים שכתב הסופר בלה סנש, אבא של חנה סנש.



שנתיים לפני מותו הוא זכה בפרס ישראל.



אבל אני תמיד אזכור את "נא לקנח את הנעליים", היצירה הראשונה שלו שקראתי בחיי.





היי, היי, היי נעליים



בלי סוליות נעליים



והאבן צורבת את הרגליים



צורבת, צורבת, צורבת





אין דבר. אין דבר



חלוץ, בנה, בנה ירושלים



("היי נעליים" / אביגדור המאירי)