לפני כמה ימים, בפוסט בפייסבוק, השתלחה מישהי ב"מפעל החתונות". היא כתבה משהו על כך שנסעה לחתונת בן דודה בצפון הרחוק. כדי להגיע בזמן יצאה מוקדם מעבודתה, שלשלה אל המעטפה סכום נכבד ואף השקיעה מחשבה בברכה שגם כך אף אחד לא קורא. ולאחר כל זאת, כך הבנתי מטון כתיבתה, העז בן דודה להשמיע בחתונתו מוזיקה מזרחית על אף עורו הלבנבן וחיבתו הידועה לשירי הלהקות הצבאיות. עוד הוסיפה שהיא סולדת מהטרנד העלוב שלפיו כדי לשמוח בחתונות, צריך לפזז רק לקולות המוזיקה הרועשת כל כך. אני יכולה להבין אותה, גם עליי שירי ארץ ישראל בכלל ושירי הלהקות הצבאיות בפרט מהלכים קסם, ובכל זאת, מה לעזאזל הקשר לעורו הלבנבן? כי אם אני, נגיד, הייתי מוכרחה לשמוע רק שירים ה"תואמים" את עדתי, סביר שעבד אל–ווהאב, ראול ז'ורנו ואום כולת'ום היו הרפרטואר היחידי שלי. כשתיקנתי אותה וכתבתי לה שהיא חוטאת במעט גזענות, חסמה אותי מחבריה זו שעד לפני הייתה אחת מקוראותיי הוותיקות והנאמנות, לא לפני שחברותיה נחלצו להגנתה וכתבו לי את המשפט הידוע, "אכלו לי שתו לי, כרגיל". נו, ניחא.
גם אני התחתנתי לפני שנה באולם גדול ומפואר, בנוכחות 400 אורחים, עם אפקטים מרהיבים ושתי שמלות כלה. מודה, הלכתי על כל הטרנדים האפשריים. ובכל זאת, בפגישה המקדימה עם הדי–ג'יי ביקשתי ממנו: אם מזרחית, אז מזרחית ישנה. נכנסנו לחופה עם הגרסה האקוסטית של "הפרח בגני", ואת הסלואו הראשון שלנו רקדנו לצלילי "כשאת נוגעת בי" של בעז שרעבי הגדול. אחר כך השמיע הדי–ג'יי את עומר אדם, החדשים של אייל גולן ועדן בן–זקן, ועל אף חיבתי אליהם (כן, יש להם שירים שאני מזמזמת בעל פה) עליתי אל העמדה שלו, יחד עם המחטב הצמוד העטוף בבד לבן וגדול, והזכרתי לו "ישנים! דיברנו על שירים ישנים". והוא, כחרד לפרנסתו, החליף מיד. אז נכון, החתונה לא נמשכה עד שלוש בבוקר כמו שצפיתי, אבל בחצות ועוד חצי שבו איש איש לביתו, עם טעם נוסטלגי וזיכרון יפה מחתונה צבעונית. הכי קל להתנשא מעל החוגגים, להגיד שהיום החתונות הפכו לגועל נפש אחד גדול, שאת לב האירוע אנחנו שוכחים, חגיגת אהבה - חתן וכלה, ומשקיעים יותר בנראות ובחומריות מאשר בתכלס. אבל לא אעשה זאת, בטח שלא אשליך את זה על הדור של היום. שכן בדורות הקודמים היו עוגות בנות שלוש קומות, הייתה המאפרת הכי טובה, היה זהר ארגוב שרק חלק הרשו לעצמם להביא אל חתונתם, היו אולמות מפוארים, סליחה, "היכלים", וככל שטול שמלתך היה ארוך יותר והנדוניה שהבאת גדולה יותר, כך נחשבת לכלה מובחרת מחברותייך. אז אין מה לזבל במוח עם "דור הולך ופוחת".
ובכל זאת, השבוע נכחתי בחתונה אחרת, כזו שלא פגשתי מימיי. חתונה דרוזית בכפר חורפיש שבצפון. רביע באדר, אחד מעמודי התווך של רדיו MF103 שבו אני משדרת, התחתן עם רואן היפה והזמין את כולנו לחגוג עמו. בשעה ארבע אחר הצהריים יצאנו רוב עובדי ושדרי התחנה באוטובוס גדול אל חתונתו. "מותר אלכוהול?", לחשו שם. "יהיה כבש?", שאלו הרעבים. "נראה לכם שיירו באוויר?", התעניינתי אני, ומשלא קיבלנו תשובות, העברנו את הנסיעה בחיקוי ג'ינגלים גרועים מפרסומות ישנות. כשהגענו סוף–סוף ראיתי דבר נפלא ועדין מולי. כר דשא גדול ועליו שולחנות עם מפות לבנות. היו שם עשרה או קצת יותר שולחנות. שאלתי את בן זוגי - שהתעקש להתלוות אלינו, כי פעם סיפרו לו שחתונה דרוזית זו חוויה - אם ייתכן שיש כל כך מעט אורחים. "לא", הוא צחק והצביע לי למעלה. באולם למעלה ישבו כל שאר האורחים, אני מניחה שכמה מאות, אבל הם, בניגוד אלינו, ישבו בהפרדה. גברים בצד אחד, נשים בצד השני. חשבו כמה כבוד לאחר יש בדת הדרוזית - המארחים לא כפו עלינו את מנהגיהם והושיבו אותנו סביב שולחנות יפים ושופעים במאכלים טעימים בלי להפריד אותנו. האוכל היה קלאסי, צנוע, עדין. לא נשחטו כבשים מולנו, מלצרים עם מגשי כנאפה וקפה שחור לא עמדו לנו מעל לראש, ולעזאזל, יכולנו לנהל שיחה! לשמוע את עצמנו מדברים! לא זכורה לי הפעם האחרונה שבה שוחחתי עם שכניי לשולחן האירוע. לא היה צורך להלהיט אותנו באפקטים מפוצצים, קונפטי, אלף סלטים ובר אלכוהול ענק. החתן המחויך והכלה הענוגה, שהסתובבו בינינו, חייכו ושאלו לשלומנו, ודי היה בכך.
כשירד החושך, נסענו כולנו בשיירה אל חצר בית גדולה, וכבר מרחוק שמעתי את השירה הערבית היפה שמחה, צוהלת ומברכת. "מחאו כפיים לחתן", שר הזמר, "ברכות להוריה וביתה של הכלה", המשיך, והקהל צהל. כשנכנסנו בשער החצר שקושט בנורות זהובות ויפות כל כך, ראיתי מחזה מרהיב, החתן והכלה באמצע מעגל גדול, בצד ימין של המעגל גברים, בצד השמאלי נשים, ובאמצע המעגל החתן והכלה. אף אחת לא פיזזה בגוזמה ו"גנבה" לכלה את ההצגה, טלפונים סלולריים, אינסטגרם, פייסבוק וסלפים כמעט לא נראו, ומחיאות כפיים ליוו את הריקוד הארוך של השניים. הבטתי עליהם, הם נצצו, היו מאושרים כל כך, שכן כל אוהביהם סביבם. היום הניחו את אבן הפינה לביתם החדש והמשותף, ועיניהם המדברות מגוננות, משמחות ומצחיקות אלה את אלה, האהוב את אהובתו. בין לבין, ראיתי איך כל פעם שהיא מגלגלת עיניים ומתלוננת על העקבים, הוא אוחז בידה וצוחק, וכבמטה קסם היא מסתובבת, ושבה ליהנות מהריקוד. זו הייתה אהבה מזוקקת, יפה ושלהם. הם חגגו את חגם לא בשביל האורחים והמשפחות, בשביל עצמם, בלבד.
אחר כך, ללא הוראת הדי–ג'יי או "מנהל האירוע", התפנתה אט–אט הרחבה, נחצתה לשניים, והדי–ג'יי השמיע שיר אהבה ותפילה יפה, והנה נכנסה לה שוב הכלה, בידה שני נרות, והיא מלכותית, נאווה ושקטה כל כך. היא הדליקה את הלפידים שבצדי הרחבה ורקדה מעט עם הנרות. הקהל חייך אליה באהבה. אחר כך החתן, רביע, עלה על שולחן יחד עם ספּר, כן, ספּר, שעטף אותו בכיסוי שחור והחל לגלח את זקנו בתער. מתחתיהם הקהל היה משולהב, מחה כפיים, והכלה בירכה. אף אחד מעובדי הרדיו לא העז לעזוב את הרחבה למרות העוגיות, הפירות והמתוקים שהוגשו בכל דקה עגולה. המופע הטקסי, חגיגת האושר שהייתה שם והזרקור שהופנה לחתן ולכלה הפכו אותי לקנאית חולנית המבקשת לעצמה, בגלגול הבא, חתונה כזו בדיוק.
לקראת חצות, ביציאה מחורפיש, בסמטאות הצרות, נתקע האוטובוס ולא הצליח לתמרן בחשיכה את נסיעתו בין הבתים. ובכל זאת, קולות צחוק, שירה ועידוד נשמעו מבין המושבים. היינו כולנו מבושמים מהפשטות היפה. בינינו לבין עצמנו הודינו שהסטיגמות, השאלות בנסיעה לשם ומה שהתקשורת מציגה על בני הדת הערכית הזאת, לא משקפים אפילו במעט את מה שהיה שם. אינני יודעת מתי נשכיל להבין שכדי לחגוג לא צריך חבילות של שטרות מגולגלים, זרקורים מסנוורים ומוזיקה צורמת. מספיק שנראה אהבה, קבלה, הכלה, כבוד ונתינה ללא רצון בתמורה - וזה ייחקק בלבנו ובזיכרוננו לעד.
בבית, כשנרדם אהובי, מזגתי לעצמי קולה, פתחתי את תיקי, הוצאתי את המפית הלבנה ובתוכה עוגיית ריבת חלב ששמרתי לעצמי מהאירוע, כאחרונת הזקנות בעולם. על יד החלון נהניתי מהקולה הקרה ומהעוגייה הפריכה כל כך, דמיינתי את רביע ורואן נכנסים ברגל ימין לביתם החדש והוא חולץ את נעלי העקב שלה בצחוק. כל שיכולתי לקוות לו באותו הרגע הוא שירבו בניהם, בנותיהם וצאצאיהם, כי עם אנשים כאלו העולם יהיה יפה הרבה יותר. מברוכ!