הם יושבים, כל אחד במשרדו, "האיש מקיסריה" ו"האיש מנוקדים", כהגדרת האחרון, וסופרים את הימים עד סוף הסיוט ששמו פרק ב' של בחירות 2019. למעשה, קיסריה ונוקדים הם רק שם קוד - בשבועות האחרונים קל יותר להיתקל בנתניהו או בליברמן בכנסי בחירות בעפולה או בחוג בית באופקים. כאשר מערכת בחירות היא הרבה מעבר לפוליטיקה, כשהיא קרב הישרדות וגם נקמה - לעייפות, לגיל ולשאר המרכיבים כבר אין שום ערך כלל.

שלושה חודשים עברו מאז אותה מסיבת עיתונאים נסערת, למחרת הפיצוץ הגדול, כאשר הופיע נתניהו בפני המצלמות והכריז: "אביגדור ליברמן הוא חלק מהשמאל! ליברמן רצה להפיל את הממשלה הזאת בכוונה תחילה, כי הוא קיווה לקושש עוד כמה קולות. הוא לא יצליח בזה!". בישורת האחרונה של הישורת האחרונה, כעבור מאה ימי קמפיין, מי כבר זוכר את הצחוק שפרץ בתגובה לטענת נתניהו כי ליברמן הפך לשמאלן? מי האמין אז כי התסריט שלפיו ישראל ביתנו עולה בסקרים למספרים הדו־ספרתיים הינו מציאותי? חלפו בסך שלושה חודשים ושבוע אחד, אך גם לפוליטיקאים וגם לכולנו יש הרגשה שעברו כמה שנים.

אחד הצעדים הראשונים שעליהם הכריז נתניהו בתחילת הקמפיין היה המלחמה הגדולה ברחוב הרוסי. פתאום הוצא המושג המיושן הזה מהמדף, עבר ניעור אבק יסודי והפך לטרנד. המיליונים שראש הליכוד הבטיח להשקיע בנקמתו ה"רוסית" אכן גויסו והושקעו - חלקם בהקמת מטה האסטרטגיה ומטה השטח "הרוסיים", חלקם בגיוס מאסיבי של המתנדבים וחלקם בפרסום נרחב בתקשורת המגזרית. כמה ימים לפני הבחירות מסתבר כי הליכוד לא הצליח להעביר הרבה מצביעים מנוקדים לקיסריה.

"מה שמדהים ברוסים", אמר לי פעם ראש המל"ל דאז, יעקוב עמידרור, "אלה שתי תכונות שבאות ביחד: המשמעת והעקביות". התכונה השנייה באה לידי ביטוי היטב בקרב בין הליכוד לישראל ביתנו. הגרעין הקשה של ליברמן לא ממש התרשם מההסברים כי "ליברמן הוא שקרן סדרתי שהבטיח לכם ולא קיים". 
אותו גרעין גם לא נרתע אחרי שהסבירו לו כי "ליברמן חבר לשמאל". בקרב ציבור יוצאי חבר העמים - במיוחד בקרב הדור המבוגר - החלוקה המקובלת לימין ושמאל הרבה פחות רלוונטית מאשר בציבור הכללי. "אבל ליברמן הוא שמאל!", אומרים להם. "אז מה?", עונה מצביע בן 70 מבאר שבע, "איווט לא מוותר לערבים ולאלה שרוצים למסור לערבים את השטחים. גם לחרדים הוא לא מוותר. אז מה אכפת לי איך בדיוק אתה קורא לו?".

יעקב עמידרור. צילום: פלאש 90
יעקב עמידרור. צילום: פלאש 90


לא כך בציבור הכללי. לפי הסקרים, כמאה אלף איש ברחבי הארץ, שכלל לא שייכים לציבור העולים, ענו בעקביות כי הם שוקלים להצביע לישראל ביתנו. רובם לראשונה בחייהם. למה? - שלל סיבות. "כי אני חילוני, וליברמן יילחם עבורי מול כל הדתיים האלה", או "כי בעבר הצבעתי ליאיר, ואיפה הוא היום? טמון עמוק בהתחייבויות שלו במסגרת כחול לבן וידיו כבולות", או "סוף־סוף בא איווט ונתן לנו תקווה לשינויים ברחוב בלפור".

לאורך כל הקמפיין, אותו קהל העניק לישראל ביתנו 6–5 מנדטים נוספים בכל הסקרים האפשריים. על הקולות האלה עובדים ללא הרף עד הרגע האחרון גם בליכוד, גם בכחול לבן וגם בישראל ביתנו. האחרונים - כדי לשמור על האוצר האנושי והאלקטורלי הזה. המתחרים - כדי להרוס לליברמן את תמונת הניצחון מחד, ולהגדיל את כוחם מאידך.

פרויקט המצלמות

בכחול לבן החליטו ללכת על בטוח ולהפוך לאיווט בעצמם: אותו בני גנץ שבמשך כל הקיץ חיזר אחרי הפוליטיקאים החרדים ורבניהם, מדקלם את ססמת "ממשלה חילונית רחבה". מעבר לקרב על אותם 3 מנדטים שברחו לליברמן, מנהלים אנשי כחול לבן קרב נוסף - רחב בהרבה - על המנדט להרכבת הממשלה הבאה. מי שיגיע לגמר עם מספר רב יותר של מנדטים, יזכה במנדט הזה מהנשיא. לכן לא מוותרים על כל קול, ובישראל ביתנו יש הרבה על מה להילחם.

הליכוד נלחם אף הוא על אותם הקולות. בציבור הכללי זה עובד אחרת. שם מושגים של "שמאל־ימין" עושים את שלהם ומשפיעים על דעת הקהל. כך נולד הסיפור של "חוק המצלמות".


ישיבת ממשלה על חוק מצלמות בקלפיות. צילום: מרק ישראל סלם
ישיבת ממשלה על חוק מצלמות בקלפיות. צילום: מרק ישראל סלם


"אני מקווה שאת מבינה כי מדובר במשחק פוליטי–אלקטורלי גרידא", חצי שאל חצי קבע אחד מאנשי הליכוד בשיחה איתי באותו היום שבו הרעיון של חוק המצלמות עלה לראשונה בשיח הציבורי. זה לא היה אמור לעבור. אף אחד בליכוד, החל מנתניהו עצמו, לא קיווה להעביר את חוק המצלמות עד 17 בספטמבר. המטרה הייתה להדביק את כל המתנגדים לשמאל. זה בדיוק מה שקרה בפועל בכנסת, בצהרי יום רביעי, כאשר ההצעה נפלה כצפוי ודובר הליכוד הוציא לתקשורת את ההודעה הבאה: "חוק המצלמות נפל בגלל אדם אחד - אביגדור ליברמן - שחבר ללפיד־גנץ ולמפלגות הערביות כדי לאפשר זיופים וגניבת קולות". בעיני אנשי הקמפיין הליכודי - "פרויקט המצלמות" הושלם בהצלחה.

אך לא זה הדבר שחוששים מפניו במטה של ישראל ביתנו. "לא המצלמות מדאיגות אותנו, אלא אחוזי ההצבעה במרכז הארץ", טוענים אנשי הקמפיין. אחוז ההצבעה יהיה הגורם שיכריע את בחירות מועד ב' 2019. "אני מסתובב בפריפריה, בדרום ובצפון, והקהל לוהט שם", מעיד ליברמן. "וכאשר אני מגיע למרכז הארץ, לחוגי הבית בקבוצות קהל שונות - יש תחושת ישנוניות, וזה מסוכן מאוד. אם כך אכן יקרה, אם הקהל החילוני הגוש־דני יישאר בבית ביום הבחירות, כל הסקרים לא יהיו שווים גרוש".

מידת נכונותו של הציבור לצאת ולהצביע - זוהי הדאגה הגדולה לא רק של ישראל ביתנו, אלא של כל המפלגות, ובראש ובראשונה המפלגות הגדולות. להילחם אחד בשני - בזה פוליטיקאים מיומנים היטב. להילחם באדישותו ובהתמרמרותו של המצביע הפוטנציאלי - זה משהו שהם יודעים לעשות הרבה פחות.