הצגת “שנים עשר המושבעים” בהבימה. שלהי 59’. באולם ישב ילד בן עשר ועקב כמהופנט אחר מעללי נפילי התיאטרון, בהם ברטונוב, רודנסקי, אשרוב, סגל, אפרוני ויוסי בנאי. בשובו הביתה, ליפו, כתב כל הלילה במחברת בית ספר את המחזה מהזיכרון. עם בוקר, הראה להוריו בגאווה את “המחזה הראשון שכתבתי”. “ראינו את ההצגה אתמול”, הם ציננו את התלהבותו.



“זאת הייתה הביקורת הרעה הראשונה שקיבלתי על הראש”, מציין הלל מיטלפונקט, הילד דאז וכיום מבכירי מחזאי ישראל, לרגל יום הולדתו ה־70, שיחול ברביעי השבוע, וחוזר אל הרגע בהצגה שהתווה לו את מסלול חייו: “הייתה שם סצנה שבה נראה לפתע גשם יורד מבעד לחלון. הריאליזם הזה תפס אותי. אז הבנתי שתיאטרון זה המקצוע שלי, ונהייתי המחזאי והבמאי של הכיתה”.



שורשים


“סבא שלי, יוסף־דוד מיטלפונקט, היה סופר ביידיש; אבא שלי, מרדכי מיטלפונקט, צייר ואני כותב מחזות”, כך הציג את עצמו בפניי המחזאי המתחיל בראיון ביכורים לפני 45 שנה. “לא רק הם”, הוא מעדכן כעת. “אמא שלי, קלרה, הייתה בלהקה צבאית של הצבא האדום במלחמת העולם”.




אבא צייר


“מאבא קיבלתי את השיעורים הראשונים בציור, כאשר הייתי מתלווה אליו כשיצא לצייר בשטח הגדול. הוא לימד אותי צבעים וקומפוזיציות. לימים כתבתי את המחזה ‘נהג, ציירת’ כהצדעה לו, והוא נקרא במקור ‘נהג, צייר’. המחשבה של כתיבה על אבא שלי תקעה לי את המחזה, אז שיניתי. חנה מרון ומרים זוהר שיחקו את הציירת בשתי הגרסאות”.




בעננים


לא להאמין. יסודות הקריירה המפוארת של מיטלפונקט היו ב”שמטס”, סמרטוטים ביידיש, כפי שנקרא המחזה שהוא כתב אחרי הצבא עם מוטי אברבוך, חברו מהתיכון האמנותי “רננים”. עטור בתהילה סמרטוטית זו התגלה ב־74’ במעין סיפור סינדרלה: “לפני שיצאתי לשירות מילואים ממושך בסיני במלחמת יום הכיפורים, שלחתי שני מחזות לעודד קוטלר, אז מנהל תיאטרון חיפה. ערב אחד, בהיותי סטודנט לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, הוא הודיע לי שעומדים להציג את שני המחזות שלי - ‘התקווה האחרונה של רחוב נחמני’ ו’הקוף’. הרגשתי בעננים. החלום התגשם. באותו שבוע עזבתי את האוניברסיטה. כעבור שנים חזרתי לשם כדי ללמד כתיבה”.



הלל מיטלפונקט. צלם : אלוני מור
הלל מיטלפונקט. צלם : אלוני מור




קטסטרופה


“זאביק רווח ראה בתיאטרון חיפה את ההצגה שלי ‘שרגא קטן’ והציע שנעשה מזה סרט, כמובן איתו בתפקיד הראשי והתסריט של שנינו. ‘אין בעיה, אני אשחק’, אמרתי לזאביק כשנודע לנו שאחד השחקנים לא יוכל להגיע. ‘אתה?!’, התפלא. ‘שיחקתי באוניברסיטה, מה הבעיה’, עניתי. בתוך כמה שעות כבר הייתי על הסט, שם הבנתי איזו טעות עשיתי. כשאתה מתחיל להצטלם לסרט, אתה לא יכול לפרוש. גיליתי כמה משעמם לשחקן לא ראשי בסרט להמתין שעות בין טייק לטייק. אם אתה לא בנוי לכך, זו קטסטרופה. בסרט הבא שלנו, ‘בובה’, כבר לא חזרתי על הטעות”.




קלצ’קין


חבורת שחקנים צעירים, בהנהגת יונה אליאן, הקיפה ב־77’ את רפאל קלצ’קין הוותיק והנפלא בהצגה “מי תהום” החברתית בהבימה. מיטלפונקט מספר: “לתפקיד היה מיועד נחום בוכמן, גם הוא מוותיקי הבימה, ששיחק ב’הגג’, הצגה קודמת שלי. בוכמן קרא את המחזה וטען שכמי שמזוהה עם היישוב, לא יוכל לשחק בהצגה לא מוסרית עם גסויות. אז הלכתי לקלצ’קין. ‘תגיד, זה מחזה טוב?’, הוא ישר שאל ולפני שעניתי קפץ בקלילות למים. קלצ’קין, היפוכו של בוכמן הכבד והגולמני, היה נהדר בתפקיד שלמעשה נתפר למידות חברו. אגב, בוכמן השמיע את הוויתור שלו בתום לב עם דמעות בעיניים. לאחר זמן הוא היה יוצא מהכלל בהצגת ‘מכולת’ שלי”.




קלצ’קיןטייק טו



“אחרי סצנה מרגשת שלו בחזרה, לא התאפקתי ואמרתי לו: ‘מר קלצ’קין, זה כבוד גדול בשבילי שאתה משחק במחזה שלי’. הוא השיב לי במחמאה. זה היה ריטואל רומנטי בין מחזאי לשחקן. שנייה אחרי זה אני יורד במדרגות, כולי מבסוט, שורק לי איזו מנגינה. ‘מי האידיוט ששורק פה בתיאטרון?’, פילחה צעקה את חלל המסדרון. כן, זה היה קלצ’קין שפתח עליי פה. אז למדתי ממנו כי אסור לשרוק בתיאטרון בגלל אמונה שזה מביא אסונות”.




“הנפשות הפועלות”, תיאטרון חיפה 79'


מחזה של מיטלפונקט, שהוצג ב־79’ בחיפה והיה רחוק מהפנתיאון, או “מחזה לא מספיק טוב”, כדבריו, אך היה לגביו ציון דרך משום שמאז ביים את רוב מחזותיו: “זה נבע מתוך רצון לקחת אחריות על כל הפרויקט. מצד שני, זה פתרון חברתי. מחזאי כותב בחברת עצמו. הבנתי שבדידות זו לא דרך חיים שמתאימה לי. כשאני יודע שאני הולך לביים מחזה, אני אומר לעצמי: ‘עוד מעט אני אראה אנשים’. לימים התאהבתי בעניין עד כדי לביים גם מחזות לא שלי”.




“מכולת”, הבימה 82’, בבימוי עמית גזית


“מחזה על השכונה שבה גדלתי ביפו, עם הטיפוסים שהכרתי והחלום לעזוב את הבית הערבי שבו גרנו ולהגיע לשיכון בבת ים. בסוף המחזה לוקחים מבעלי המכולת את הבן. כשביימתי את ההצגה אחרי למעלה מ־30 שנה בקאמרי, עשיתי צדק מאוחר והחזרתי להם את הבן. ההתבגרות שלי הביאה ליותר חמלה כלפי דור ההורים”.




“מאמי”, צוותא 86’


“אופרת רוק שהייתה פרי הקשר המיוחד שהיה לי עם נסים ציון, מנהל צוותא. יום אחד, כששאל מה עושים, עניתי בשליפה: ‘אופרת רוק’. ‘יופי’, הוא הגיב. כששאלתי אותו למה הוא שמח, השיב: ‘כי אין לי מושג מה זה’. הגעתי לעניין מתוך רצון לעשות משהו עם מוזיקה ועם מחאה. לצד המלחין יוסי מר־חיים, שאיתו עבדתי בתיאטרון, חיפשתי מוזיקאי עכשווי של רוקנרול עם גוון אתני. כששמעתי ברדיו את אהוד בנאי שר את ‘עיר מקלט’, לא הכרתי אותו, אבל אמרתי שאת האיש הזה צריך. זאת הייתה בחירה נכונה. התחברנו על המקום. ב’מאמי’ הוצאתי את כל האנטי שהיה לי על הכל, לרבות המלחמות, הכיבוש והמצוקות החברתיות”.






“גורודיש”, הקאמרי 93’


“עניין אותי איך אדם - אלוף שמואל גונן - נהיה בגיל די צעיר אויב העם. אז עלה בי הרעיון שאם את ‘שרגא קטן’ כתבתי מנקודת ראות של חייל בסדיר, ב’גורודיש’ הייתה לי הזדמנות לגעת בגנרלים. שני שחקנים שונים לגמרי זה מזה שיחקו את גורודיש, מגלומן שהיה די נוגע ללב בנפילה שלו - תחילה יגאל נאור, ונתן דטנר בחידוש ב־2015, גם הוא בקאמרי”.



“מדריך למטייל בוורשה”, הבימה 99’

“אולי בניגוד לאחרים, אמא שלי לא התגעגעה לחפש את שורשיה בפולין. אותי זה עניין. כתבתי על אם ובנה שיוצאים לחפש את העבר בוורשה, עיר שעדיין לא הייתי בה כשכתבתי את המחזה. אז קניתי ספר לתיירים, שלדעתי קראו לו ‘מדריך למטייל בוורשה’. נסעתי לשם עם השחקנים אחרי הבכורה. מצאתי אותה כפי שראיתי אותה בעיני רוחי. ליא קניג הייתה מדהימה בהצגה”.

ליא קניג. צלם : אריק סולטן
ליא קניג. צלם : אריק סולטן


“עיר הנפט”, הקאמרי 2004

“מחזה שראשיתו בשירות הצבאי שלי בגולני, כשעוד לא הייתי בטוח שאהיה מחזאי. לילה שלם נסענו בקומנדקרים בסיני עד שמרחוק הבחנו במשהו שנראה לנו כמו לונה פארק ענק. אלה היו אסדות הנפט של אבו רודס, שהיו כעין פאטה מורגנה במדבר. בלי להתכוון הייתי השדכן של אולה ומיכה סלקטר, שהכירו בחזרות על ההצגה, שם יש סצנה על זוג שיושב על דיונה במדבר”.


“אנדה”, בית ליסין 2008

“מחזה שהקדשתי לאמא שלי. היא אמרה שכתבו הרבה על השואה, אבל עוד לא עשו את החשבון האמיתי של ניצולי השואה שהגיעו לארץ מול הניכור והדחייה שבהם התקבלו על ידי החברה הישראלית. המשפט הזה הלך איתי הרבה זמן, עד שיום אחד קראתי את ספרה של חנה יבלונקה, ‘מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן’. אז החלטתי לכתוב מחזה על היחס לניצולי השואה בארץ דרך הסיפור של משפט אייכמן”.


“מה עושים עם ג’ני”, הבימה 2016

“אלמלא הליהוק של המחזה מאת דונלד ויילד, הייתי אומר שזה לא כוס התה שלי. אבל כשהציעו לי מהבימה לביים את ההצגה עם ליא קניג, שחקנית שאני מת עליה, ועם דבורה קידר, הבנתי שזאת תהיה קייטנה, לאו דווקא עבודה. כל חזרה התחילה ברכילות כפי שליא אוהבת, או בפטפוט על נושאים רפואיים כפי שדבורה אוהבת. זה היה כיף גדול”.




“הזאבים”, הקאמרי 2016

“עניין אותי פתאום לכתוב מחזה על אלה שמעבר למתרס הפוליטי, ודרכו להבין את השנאה ואת הנקמה בין המחנות שנים אחרי, ואת החשבון הגדול שהם מגישים. סקרנה אותי הנקמה של החרותניקים כשהגיעו לשלטון. כדי לסבך את העניין, לקחתי משפחה שהיא מוקצה בין החרותניקים לבין עצמם. כמנהיגתם בחרתי את תיקי דיין, מי שפעם קראה לימין ‘אספסוף’ וקיבלה פרסים על תפקידים במחזות שלי. מבחינתה, לשיר כאן את ‘שתי גדות לירדן’ היה התיקון”.


“האחרים”, הקאמרי 2018

“המחזה הנוכחי. מספר על פנסיון ב־48’, שמגיעים אליו כל מיני פליטים נידחים של החברה הישראלית באותה תקופה. ביניהם מישהי שהתחתנה עם קצין בריטי ונסעה איתו לאנגליה. היא מגיעה לארץ כדי לחבר מחדש את הקשר עם משפחתה שהתנתקה ממנו. מחזה על 48’, שהוא כתמונת מראה למה שקורה היום”.




“בגידה”, הבימה 2019

“המחזה שאני מתחיל לביים בהבימה בעוד חודש. בניגוד ל’בגידה’ של הרולד פינטר, המציג בגידה בחיי הנישואים, אצלי משפחה עולה מרומניה בשנות ה־60 והאב נחשד על ידי שירותי הביטחון כמרגל. זהו מחזה לא רק על בגידה במולדת, אלא גם במשפחה”.


משפחה

מנישואיו הראשונים לאירית סלע יש למיטלפונקט שני בנים: דניאל (40), קולנוען בלונדון, ושאול (37), היסטוריון, גם כן בבריטניה. משניהם יש לו שני נכדים ש”להם אני סבא של סקייפ”. מנישואיו ליעל דן, שדרית גלי צה”ל, הוא אב למאיה, מדבבת, ולאלון, שלמד קולנוע. “יעל היא הקוראת הראשונה של מחזותיי”, אומר מיטלפונקט, המתגורר עמה בתל אביב.


תחביב

“זה 35 שנה אני משחק שש־בש מדי שישי בבוקר עם הבמאי והשחקן רמי דנון, חברי מימינו בתיאטרון חיפה”.


חלום

“המחזה הבא. מחזות קיימים אצלי בראש, חלקם כבר במחשב, ומחכים לביוץ שיחליט איזה מהם ייצא קודם”.


גיל 70

“עד יום ההולדת הקודם הגיל היה לגביי עניין תיאורטי. זאת בהשפעת העבודה עם צעירים במקצוע, שיש בו לא מעט השתטות. ה־70 נראה לי מספר. אין לי מושג מה בדיוק עושים עם הנתון הזה, שאני מסתכל עליו די בחשדנות. מכיוון שתאריך יום ההולדת שלי הוא הפעם יום אחרי הבחירות, מטריד אותי יותר מה יהיה בהן”.