מה לעזאזל יש לי לחפש בכנס פוליטי טהור? וזה לא שהסתירו את זה ממני. לא עטפו את הכנס באומני בידור מהשורה הראשונה והרצאות מעצימות נשיות. "כנס בחירות", כך הוא נקרא. אז מה גרם לי להתלבש בהידור, צנוע יש לציין, להניע את המכונית ולנסוע להרצליה בשבע בבוקר? כמובן, חירותי הכובלת ביותר, הסקרנות.



לכנס הבחירות של "מעריב־הג'רוזלם פוסט" הגעתי ספקנית. הרי כבר קראתם אותי כותבת פוליטיקה לא פעם, ובכל זאת אני לא חושבת שלקחתם משהו מאותם הטורים. אולי התרעמתם על דעותיי, אולי לא הבנתם אותן, ואולי גם אתם, כמוני, הבנתם שלקשור אותי לפוליטיקה זה כמו לנסות לרצוח עם נוצה. אני גרועה בזה, רק בכנס הבנתי למה. כשנכנסתי למלון המפואר שבו הוא התקיים, כבר פגשתי כמה פרצופים מוכרים - כתבים פוליטיים, מדיניים, כלכליים, יועצים פרלמנטריים - שהכינו את השטח לפני שיגיע השר הנכבד ועוד המון גברים בחולצות מכופתרות עם עטים תקועים בתוך כיסם ונשים מריחות בשמים כבדים.



עמדתי בתור הארוך וביקשתי את תג השם שלי. "מרסל, כמובן!", חייכה אליי הסדרנית, "אבל מה לך ולכנס הזה?", עיקמה את פניה כתוהה. "באתי כי ידיד שלי נואם פה", פטרתי אותה בתשובה דבילית מאין כמותה. איזה ידיד יש לי שרוצה להיבחר לכנסת? ואם כבר יש, מה יש לי לבוא לעודד אותו? גם היא הבינה שסתם נקלעתי לסיטואציה, נתנה לי את התג ולחשה כחולקת סוד "תישארי עד הסוף, מגישים ארוחת צהריים מהממת".



הודיתי לה והלכתי משם, מצד אחד חושבת שיצאתי אידיוטית מושלמת ומצד שני כעוסה על כך ששייכה אותי ישר לאוכל (לא שאין בזה אמת). אל האודיטוריום הגדול שבו התרחש הכנס, נכנסתי חרישית. הוא היה משופע באנשים, עד כי לקח לי זמן די ארוך למצוא כיסא. כשמצאתי סוף–סוף, ליד יועץ כלכלי כלשהו, זאת ידעתי על פי תגו, הבטתי אל הבמה שעליה ישבו חברי פאנל מה"ג'רוזלם פוסט" ומ"מעריב". בידיהם סמארטפונים וכרטיסיות גדושות בשאלות. "ועכשיו חברים, נקבל את גדעון סער מהליכוד", אמר המנחה.



גדעון סער עלה לקול הססני של מחיאות כפיים. שאלו אותו כמה שאלות נוקבות, ולזכותו ייאמר שלא התלהם, שלא פחד, שלא גמגם ואפילו הכניס לעצמו כמה מכות אינטלקטואליות שהצחיקו נורא את הקהל. אחריו הזמין המנחה את בצלאל סמוטריץ'. הקהל שרק בבוז ואישה אחת אף צעקה "למה הזמנתם אותו? עדיף היה לנו כבר את ברוך מרזל". בצלאל התעלם והתחיל בנאומו. אחר כך, בזמן השאלות, פרגן קצת לבנימין נתניהו שלא כהרגלו. חיכיתי שישאלו אותו על הקהילה הלהט"בית, רציתי לשמוע באוזניי ולא דרך מתווך תקשורתי למה לאמילי, אחותי הקטנה, ולבת זוגה, אסור לחיות יחד ולהביא ילדים לעולם. מזלי שלא אכפת להן כי אתמול בדיוק חגגנו שנה לתאומיהם המתוקים. אני חושבת שהיו שאלות כאלו בקנה, אבל הן לא הספיקו להישמע, כי אל הבמה התפרץ איש מבוגר, קירח עם משקפיים על פניו, והוא צורח "מה אתה עושה בצלאל? תראה את הכיפה שעל ראשך! אתה יהודי". הקהל דמם והביט באיש. "אה, שוב אתה?", ענה לו סמוטריץ' באדישות. "אנחנו יהודים! מי אתם כל אלו שעולים לנאום? מי אתם? שכחתם את דמכם בעבור הפוליטיקה, שכחתם מאיפה באתם! אנחנו יהודים".



בשלב הזה ביקש ממנו המנחה לסור למקומו על מנת שיוכל הדיון להמשך. אבל האיש כמו הבחין במסך שחור ונכנס לאמוק לא ברור. "אנחנו יהודים ואנחנו מתנהגים כאחרוני הגרמנים, למה? תגידו לי למה?". המאבטחים שלחו מבט אל המנחה, וכשזה אישר להם קפצו על האיש. לא הכאיבו לו, אלא הקיפו אותו וביקשו ממנו: "בבקשה ממך, בוא איתנו רגע ותחזור", אבל היה זה כבר מאוחר, טלפונים סלולריים נשלפו, אנשים בני גילו של האיש החלו לתעד והעיתונאים הרבים מעמדת הכתבים סיקרו במהירות את מילותיו של האיש. "לכל מקום אתה מגיע", אמר סמוטריץ', "אל תתרגשו ממנו, זה האיש שגנץ חיבק, ושביבי לא התייחס אליו, הוא מגיע לכל מקום". האיש נמלא חמה והחליט שהוא נשכב על הרצפה ולא נותן למאבטחים להזיז אותו. "עד שלא תבינו שאנחנו יהודים ואנחנו חוטאים לארצנו, למולדתנו, אני לא זז מפה". מאבטח אחד העז לנסות ולהרים אותו, גם השני ניסה, אבל האיש, מבוגר ככל שיהיה, בעל כוחות של אריה צעיר, התנגד.



***



הבטתי על הקהל, חיכיתי שימחאו כפיים, הרי הבינו שלאיש אין איזו אג'נדה פוליטית. שהוא כאן, על כל צעקותיו והתנהגותו הבהמית, רק כדי להזכיר לנו שאנחנו יהודים ויהדות היא לא מילה נרדפת להדתה, לקיצוניות, לפחד. היהדות האמיתית, השורשית, הכמעט נשכחת זו היהדות הדואגת לאלמנה, לגר וליתום. זו היהדות שלא נועלת את דלתה בפני קשיי יום, דעות, עדות ואנשים שלא יכולים לתרום לה במשהו. זו יהדות מחבקת. ועל זה צעק האיש. העזתי! מחאתי לו כפיים, גם היועץ הכלכלי שישב על ידי מחא כפיים ונדמה היה לרגע, גם אם קצר, שהבחין בנו האיש ונרגע מעט.



לאחר שהוציאו אותו המאבטחים מהאולם הכנס שב אל סדרו. אחר כך עלה יובל שטייניץ שר האנרגיה וכל שהוא עשה היה לדבר בשם שולחו. הוא הסתבך עם שאלות ביטחוניות, עם שאלות (לא פייריות אם יורשה לי לציין) על חקירתו של בנימין נתניהו, וכמעט ואיבד את עשתונותיו כששאלו אותו למה הוא מזיע ולחוץ כל כך. חשבתי לעצמי, למה שר אנרגיה לא יכול לדבר רק על אנרגיה? ושר תחבורה רק על תחבורה? למה כולם חייבים לפרוש את משנתם ודעתם גם על דברים שאין להם מושג קלוש בהם?



כשעלה איש הריביות מאיזה בנק גדול, לא יכולתי יותר. הרגשתי איך האולם סוגר עליי, ריח בשמי הנשים גורם לי לבחילה והפוליטיקה חושפת בפניי את אברי השיממון שלה. נמלטתי החוצה. בחוץ ראיתי את האיש המבוגר יושב ובידו בקבוק מים. "אתה בסדר?", שאלתי אותו. "תגידי", הביט בי והתרומם, הלכתי כמה צעדים אחורה, לא ידעתי למה האיש מסוגל, "את חושבת שבמדינה כמו זו אפשר להיות בסדר?". לא ידעתי מה לענות לו, הנהנתי בראשי והלכתי.



נכון לתקופה זו, הפוליטיקה היא לא לי. ועם זאת, לא כל אדם שמתעסק בפוליטיקה הוא נבל, רע, מושחת, גזען. רובם שירתו בצה"ל, נתנו שנים ארוכות למדינתם בתפקידים ציבוריים ומחנכים את ילדיהם לערכי אהבת הארץ. אבל יש מין חוק לא ברור, שברגע שאתה צועד את צעדך הראשון בשביל הפוליטי אתה נוטש את ערכיך, את יהדותך, את תבונתך וחמלתך וצובע עצמך בצבעים אגואיסטיים זוהרים. מה ישנו הבחירות, מה משנה המפה הפוליטית, מה משנות המלחמות מלבד מספר חללי צה"ל ומה משנה מצב מקומות העבודה בארץ, אם ברגע שמישהו צועק לנו "זכרו מי אתם! זכרו מאיפה באתם", אנחנו שולפים מצלמה, צוחקים ומצלמים אותו? זוכרים את "בגדי המלך החדשים"? אז הילד הזדקן וגם עכשיו, עם קול צרוד, גב שפוף ועיניים שכבר לא רואות כל כך טוב, הוא צועק ונדיר כל כך שמישהו מקשיב לו. מסכן ומסכנים כל כך אנחנו. ישראל.