"נבדה" חושף את הבדידות הישראלית שבין האשמה והטינה המשפחתית

מלבד הביקוש אחר צל ענן ושרביטי חצבים בשולי שדות חרוכים, עיניי מחפשות בפתחה של השנה העברית את הטקסטים המקוריים. לדאבון הלב, איכותם כה נדירה. כמו תפרחת מאירה בפתאומיות מעודנת אחרי קיץ שחון, הטקסט העברי הרענן והטוב צץ לפתע בשולי הדרך ודובר בשפת האמת של הספרות.

כך הסיפור המקוטע של מיטל זהר, שאיני יוכדעת עליה דבר ואיני רוצה לדעת דבר מלבד מה שאומר הספר שלה "נבדה". זוהי יצירה צנועת ממדים ומזוקקת תכנים, המדברת בשפה ישרה וישירה, וכל כולה ישראליות הנהרגת באש ידידותית. אף כי מדובר כאן במשפחה אחת, רוח המשפחה הקולקטיבית נושבת מן הדפים. רוח החברה הישראלית, רגע לפני הבחירות, רגע אחריהן. זעם ומשטמה ננעלים בין קירות הבית, איש לגורלו. הדיווח מן הפנים מגיש לקורא את בדידות היחיד הישראלי, בעודו שרוי בחיק משפחתו. הריב השתוק מכרסם את הקירות מבפנים. הסודות הרעים מאכלים את החמצן שבחדרים. רגשי האשם והטינה הכבושה בולעים את שרידי מה שהיה אמור להיות אושר משפחתי. "אנשים עושים אנשים חולים.... בלילות היינו שוכבים במיטות עם עיניים בתקרה, מתפשטים אחד בשני כמו סרטן".

הספר בנוי ממפרקים זעירים, תמציתיים, שמהילתם בתודעת הקורא מספרת את הסיפור הנפרש מפי הבת, שאינה יודעת רחמים. היא מספרת על אב שמתקשה להתמודד עם אשמת תאונה של מטוס שהטיס. היא מספרת על אם חולת סרטן, על יחסים עכורים בין האב לאם ובין הבת לאביה. הספר כולו נשוב רגשות רעים המרוקנים את הבית (והלב שהוא בית) מחמלה. איש לא יתאמץ להבין את בני משפחתו, איש לא יחבק, אמפתיה לא תנבוט מזרעים של משטמה. שנים של חוסר פתיחות והיעדר הידברות יחסמו את החלונות והדלתות. בפנים תישאר, לבסוף, רק תחושת חנק.

אם מדובר בספר מקור, הרי ששפת הספר ראשונית בהעזה הפשוטה שלה. על סף הדיבור החולי, זהר יוצרת צירופים מיוחדים המבטאים בחדות את הרגשות הפועמים מתחת למילים הפרוזאיות. הזעזועים נובעים דווקא מהאופן האגבי, נטול הדרמטיות, של הצגת המצבים: "פעם אחת בלעה אותו האדמה. הייתי קטנה, עמדנו בתור בסופּר. חיבקתי אותו. פתאום הוא הדף אותי בשתי ידיים, בכוח. כשהרמתי את הראש הבנתי שזה לא הוא, שזה מישהו אחר, דומה לו. התחלתי לרוץ בין המעברים. לא מצאתי אותו, אני לא מוצאת".

זהו קטע שלם, סגור, תמונת ילדות, שאומרת את כל שיש לומר. כל מי שהיה ילד יזכור את בהלת הניתוק המתעצמת כשמבינים את הטעות, והבדידות הנפערת לפתע כוללת את בושת הטועה. אצל זהר הקטע הקצר מקבל עוד משמעויות בזכות הקונטקסט הכללי הנע בין זמנים שונים. כל גבר זר דומה לאבא, אבל הוא לא בדיוק אבא וגם אבא הוא לא בדיוק אבא, ובכל מקרה הוא איננו. "בלעה אותו האדמה" הוא ביטוי שגור, אך גם רב־משמעות בסיפור הנפתח בהתרסקות של מטוס לתוך תעלת דרך.

אפשר, כמובן, לקרוא את הסיפור כפשוטו. להתבונן בגבישיות האמצעים האומנותיים שבהם הוא משתמש לתיאור הוויה משפחתית רעילה. אך הסיפור דובר בקול גדול מזה, והוא אומר דברים בוטים על הרוח הישראלית הרעה הנוגסת בחברה הישראלית. האב, שהוא ציוני, אבל לא לחלוטין, כי הוא חוזר לאמריקה שלו. אב כזה, גבר שבגברים, טייס, מוצג כאן באור נלעג. הוא מוסגר, פתטי ומגוחך, לעיניהם המורעבות של קוראים שעלולים, בבלי דעת עצמם, לחשוב שלא הם הנשקפים מדפי הספר. הנה אב שמתביישים בו, בסודותיו. הנה אב חלש. הנה אמא שכל הווייתה מחלה סופנית, שהמילים שלה ממאירות. הנה אב שחולשתו מביכה, הנה בת אכזרית. "במוקדם או במאוחר הוא יתעורר, ייפול לים, יטבע". כך היא מהרהרת בעודה מביטה באביה שנרדם על הספה בסלון. הנה משפחה ישראלית ומה שהיא מעוללת לעצמה. הנה החברה הישראלית שהצמיחה טינה עבשה על פנים קירותיה. "איפה נשמע דבר כזה, אב שמפחד שהילדים שלו יזרקו אותו מהבית (...) אין לי מושג איך הגענו למצב כזה: הרי הוא איש טוב, אני יודעת, גם אנחנו לא ילדים רעים". הנה סופרת.

"נבדה", מיטל זהר, ספרית פועלים סדרת סיפורת, 76 עמ'

***

אין מפלט

"בין שלוש לארבע", ספרון המאגד שלושה סיפורים של פרנסיס סקוט פיצג'רלד, מתאר את האין אונים שאדם גוזר על עצמו בבדידותו. פיצג'רלד בחר דווקא בגברים כדי לתאר את פריכות הנפש האנושית. באין לגבר מוצא, או מקלט, או ניחומים, הוא מאבד את שיקול דעתו, את יציבותו הנפשית, את יצירתיותו. הסיפורים שונים למדי זה מזה, אך בכולם דמות גברית שאין לה כלים להתמודדות במצבים קשים.

בסיפור הראשון מתואר גבר בעל משרה בכירה בתקופה שבה אין לאנשים אפילו משרות זוטרות. בתקופת השפל הכלכלי, אישה באה לבקש עבודה במשרד שממנו פוטרה לפני חודשים. הגבר, המנהל, זוכר לה שדחתה את חיזוריו ונישאה לאחר. הוא מסרב. היא מתחננת, מאיימת בהתאבדות, היא יוצאת מן המשרד. מכאן ואילך יתענה האיש בתחושת אשמה שתטריף את דעתו. הסיפור השני מדבר בסופר שאינו מוצא את סיפורו. יֶגע רב הוא מגיר על ניירותיו ועפרונו בידו, אך חדלון הרעיונות בעוכריו. המחלה שממנה הבריא הבוקר תמשיך ללוות אותו בריקנותה הלֵאה. הגבר שבסיפור השלישי יבקש רגש זוהר אצל מי שהתאהב בה כשהיו בני 12. האם ימצא לו רגע מאושר במרווח הזמן הדחוק בין נחיתה בשדה תעופה קטן להמראה ממנו? קל לנחש, הרי פיצג'רלד כתב את רגעי ההתמוטטות הגברית הזאת. הוא ידע את החולשה האנושית, את טווח הנפש המסכלת את חתירתו של היחיד אל ההצלה (מאנגלית: ניצה פלד, נהר, 74 עמ').