ל פי העמדות המוצהרות, בנושאים הקשורים להרכב הממשלה הבאה של ישראל ביתנו, כחול לבן, הליכוד ומפלגת העבודה, תוצאות הבחירות מובילות למבוי סתום שבקצהו - במרץ 2020 - יתקיימו הבחירות לכנסת ה־23.
אחת המוסכמות בפוליטיקה היא שהציבור יודע להביע את רצונו. השיח הדמוקרטי נוטה לרוב לעטוף את פסק דינו של הבוחר בהילה של חוכמה עמוקה. במקרה שלנו, גם הדמיון הכי פרוע לא יכול לצקת היגיון בטיעון שרצון הציבור הוא לקיים עוד מערכת בחירות בעיצומו של החורף הקרוב.
במהלך מערכת בחירות מפלגות מציגות לציבור שלל עמדות בנושאים שונים. נדיר למצוא בוחר המסכים עם כל העמדות של המפלגה שלה הוא מצביע, השאלה היא באיזה עמדות מדובר.
בהיותי בכנסת ביקרתי בסנאט האמריקאי. במפגש עם אחד הסנאטורים, אוהב ישראל מובהק, דיברנו על תמיכת הציבור בסיוע האמריקאי האזרחי לישראל במדינה הדרומית שאותה הוא מייצג. לפי הסקרים, אמר לי, 80% מתנגדים ו־20% תומכים. לפני שהספקתי להביע את הערכתי העמוקה לנכונותו האלטרואיסטית לצאת חזיתית נגד רצון בוחריו, הוא הסביר לי שהצבעתו משרתת את האינטרס הפוליטי שלו.
לפני שהספקתי להיזכר אם היה שיעור שדילגתי עליו בלימודי החשבון בבית הספר היסודי, הוא הסביר לי שהידע שלי בחיבור וחיסור בסדר, אבל פוליטית יש היגיון בשיגעון. ההסבר פשוט: את 80% המתנגדים הנושא לא מעניין. לדידם זהו נושא שולי ואין לו השפעה על הצבעתם בבחירות. כשנשאלו בסקר אם הם רוצים שהמסים שלהם ילכו לסיוע למדינה זרה, גם אם ידידותית, ענו באופן טבעי בשלילה ועברו הלאה. לעומת זאת, 20%, רובם אוונגליסטים, תומכים בסיוע הכספי לישראל בכל לב. בעיניהם זהו נושא מרכזי וחשוב המשפיע על הצבעתם בבחירות.
גם אצלנו יש להבחין בין עניינים שההתייחסות אליהם סתמית, גבב סעיפי מצע המבטיחים הכל לכל, לבין עמדות שהמפלגה מבליטה במערכת בחירות ומעלה על נס כדי שישמשו כמשאבים לגיוס בוחרים. ואכן, אזרחים רבים מצביעים בגינן לאותה מפלגה, גם אם לעתים אלו עמדות אד הוק בנושאי שעה. סטייה חדה ובלתי מוסברת מעמדות אלו פוגעת באמינותה של המפלגה ומהווה סוג של הפרת הסכם בינה לבין בוחריה.
התייחסות המפלגות לשאלה באיזו קואליציה יתמכו ובאילו תנאים הייתה ללא ספק נושא מרכזי שהשפיע על הצבעתם של בוחרים רבים. לכן המפלגות מתקשות מאוד לסטות מהר כל כך ממה שזה עתה הצהירו בנקיטת חפץ, בראש חוצות, בשלטים מאירי עיניים ומעל לכל עמוד בטון רענן.
אלא שבמקרה שלנו, כשהתוצאה הבלתי נמנעת של דבקות המפלגות בעמדותיהן המוצהרות היא קיום סיבוב ג' לעונת הבחירות 19/20, יש בעיה קטנה: כל עם ישראל, מהראשון השוכן במשכן נשיאי ישראל ועד האחרון, מתייחסים לקיום בחירות חדשות כאל מכת מצרים ה־11.
זו הסיבה שנשיא המדינה וח"כ אביגדור ליברמן הודיעו שימנעו סיבוב בחירות שלישי בשנה אחת. יש רק בעיה אחת פעוטה, והיא החוק. לפי החוק, קיום סיבוב שלישי ממש לא תלוי ברצונם. עם כל הכבוד לשניהם, על פי סעיף 11 ב' לחוק יסוד הממשלה, אם שני מועמדים, אחד אחר השני, לא מצליחים להרכיב ממשלה, ואיש לא מצליח לנצל את התוספת של 21 יום של ניסיונות חופשיים לגבש רוב של 61 חברי כנסת המבקשים מהנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על אחד מחברי הכנסת, מפוזרת הכנסת באופן אוטומטי ומוכרזות בחירות חדשות תוך 90 יום ממועד הפיזור.
יעקב נאמן כמשל
תמונת המצב כרגע היא שליברמן עומד על ממשלת ישראל ביתנו־הליכוד־ כחול לבן. כחול לבן אינה מוכנה לשבת בממשלה בראשות נתניהו בשל כתבי האישום שייתכן כי יוגשו נגדו לאחר השימוע באוקטובר הקרוב. ואילו הליכוד אינו מוכן להפר את בריתו עם שותפותיו לקואליציה היוצאת, וכמפלגה דמוקרטית אינו מוכן גם לקבל תכתיב חיצוני להחלפת מנהיגו הנבחר.
במצב דברים זה - שבו גוש של 55 חברי כנסת בראשות נתניהו עומד מול 43 תומכים המוכנים להשתתף בקואליציה בראשות בני גנץ - לפי כל הכללים המקובלים, נתניהו אמור לעמוד בראש הממשלה המשותפת.
בקדנציה הראשונה לכהונתה של אנגלה מרקל כראש ממשלה בגרמניה, היה ליריבה הסוציאליסט גרהרד שרדר רוב חוסם בפרלמנט יחד עם המפלגה הקומוניסטית. הקומוניסטים היו מוכנים לתמוך בשרדר, אך הוא לא היה מוכן ללכת איתם לקואליציה.
היות שבקרב תומכי ממשלת האחדות הלאומית היו למרקל יותר תומכים מאשר לשרדר, הוסכם שהיא זו שתעמוד בראש הממשלה. אלה הם הכללים המקובלים: רק מי שמשתתף נספר לצורך קביעת העומד בראש. כלומר, אפילו היינו מוסיפים, לצורך התרגיל התיאורטי בלבד, את קולות ישראל ביתנו לגנץ, עדיין יהיו לנתניהו יותר תומכים. וזו באמת תיאוריה בלבד.
שהרי חוץ מהקרבה האידיאולוגית של ישראל ביתנו לגוש נתניהו, גם עמדתה של כחול לבן - המתנגדת א־פריורי למתן חסינות, אפילו שזו תעמוד, כנראה, למבחן בית המשפט או לכהונה תחת כתב אישום, כפי שהחוק מאפשר - אינה עולה בקנה אחד עם גישתו העקרונית של ליברמן בנושא זה, שאף טרח להבהירה בכל הזדמנות בתקשורת.
גם בשיא המחלוקת עם נתניהו לא הסתפק ליברמן בהבעת עמדה באופן כללי, אלא טרח לתאר בפירוט את העוול שנגרם ליעקב נאמן ז"ל, שאולץ להתפטר מהממשלה בגין כתב אישום שהוגדר כחמור בפי אמנון אברמוביץ' ושות'. בסופו של דבר, זוכה מכל אשמה, אך לבו לא עמד בלחץ האישום והמשפט. על כן קשה לצפות מליברמן להסכים לווטו שכחול לבן מטילה על הסכם עם מנהיג הליכוד בשל עמדה שבעיני ליברמן נעדרת כל הצדקה עניינית ועקרונית.
עמידה איתנה של הגוש הלאומי על הליכה מאוחדת לקואליציה או לאופוזיציה תעמיד את ליברמן בפני שלוש אופציות, כולן בעייתיות מבחינתו: הליכה לקואליציה עם גנץ והעבודה יחד עם מרץ והרשימה הערבית המשותפת; הליכה עם הגוש הלאומי־דתי־חרדי; או הליכה לבחירות.
בעוד להליכה לבחירות שלישיות ושיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת הגיב ליברמן בשלילה מוחלטת, הוא יזם הצגה מחודשת של עמדותיו בענייני דת ומדינה. מצד אחד, אלו עמדות קשות ומרחיקות לכת. מצד שני, גישתו הכוללת, לדבריו, מכבדת ברמה העקרונית את הסטטוס קוו ואינה מבקשת לפגוע בחרדים.
לשיטתו, הוא מתנגד לפריצה של הסטטוס קוו מצדם של החרדים. זו גישה שרוב חברי הליכוד מקבלים, והחרדים ייאלצו לחיות איתה.
בסופו של עניין, ליברמן הוא בשר מבשרו של המחנה הלאומי. בוחריו החדשים היו מודעים לכך. הם החליטו לבחור בליברמן ולא בלפיד או בהורוביץ משום שרצו תוצאות ולא הצהרות, ותוצאות משיגים במו"מ קואליציוני, בייחוד אם אתה לשון מאזניים.
איש לא השלה את עצמו שליברמן שינה את עמדותיו המדיניות או שוויתר על דרישת הנאמנות מאזרחי ישראל הערבים. הקולות הקוניונקטורליים שקיבל, תוך ניצול החנקת קולו של לפיד בתוך מעי כחול לבן, הם חד־פעמיים. הגרעין הקשה שלו היה ונשאר אנשי ימין פרגמטי חילוני ועולים, שגם הם ימנים. ליברמן, יש להניח, לא שכח מאין בא - ובעיקר לאן הוא רוצה להגיע.