1. הווינר הפך ללוזר


לנגד עינינו מתרחש הסחרור הפוליטי המרהיב ביותר של הזמן החדש. מטוס תועה קורע את השמיים במהירות אדירה, מזגזג ימינה ושמאלה, חג סביב עצמו, מבצע פניות חדות ותמרונים עוצרי נשימה. הטייס מטלטל את ההגאים בכל הכוח. המנועים צורחים, הכנפיים נמתחות, הברגים מאיימים להיעקר ממושבם. סחרור, בניגוד לסחריר, יסתיים תמיד בהתרסקות. זו ההתרסקות של בנימין נתניהו.



אפשר להמשיל את זה גם לאוטובוס הנהוג בידי נהג שיכור. הבעיה היא שאנחנו נוסעי האוטובוס הזה. התרסקותו - התרסקותנו. בנימין נתניהו לא יכול לוותר לשנייה אחת על המשכן בבלפור. כתבי האישום שלו מרחפים מעל ראשו כחרב מתהפכת. הוא מוכרח להישאר ראש הממשלה בכל מחיר. אנחנו בני הערובה שלו. "הוא ילך לבחירות פעם שלישית, רביעית, חמישית", אמר אתמול אדם שהיה קרוב אליו במיוחד, "הוא גם ילך למלחמה. העיקר להישאר שם".



למלחמה הוא כמעט הצליח ללכת. ימים ספורים לפני הבחירות הוא ניסה לכפות על צה"ל פעולות חריגות בעזה, ללא כינוס הקבינט. כשהובהר לו שנדרש אישור קבינט, הוא ערך סבב טלפוני בין שרי הקבינט בין 1 ל־2 בלילה. בקבינט המאולתר הזה לא השתתפו ראשי הצבא וזרועות הביטחון ולא נשמעו סקירות ביטחוניות. זה מנוגד לכללי הפעלת הקבינט שממשלת נתניהו קיבלה על עצמה ב־2016. זה לא עניין את ראש הממשלה. קבינט־שמבינט, הוא ידע את מצבו וניסה לדחוק את הקץ (והבחירות) באמצעות הרפתקה צבאית.



זה אירוע שלא היה עולה על דעתו כשעוד היה במלוא חושיו. את המצב הציל הפצ"ר, שרון אפק, שדיווח ליועמ"ש, אביחי מנדלבליט, שהבהיר לנתניהו את המצב המשפטי ובלם אותו בדקה ה־90. זה יכול היה להיות מצחיק, אלמלא זה היה שלנו.



זמנו תם. הוא חיסל את עצמו במו ידיו. היה לו הכל, בקרוב הוא יגלה שאין לו כלום. הנכס החשוב ביותר שלו התפרק לו בין הידיים. הווינר הפך ללוזר. פוליטיקאי טירון, נינוח וטוב לב ניצח אותו בבחירות. הליכודניקים הפנו לו עורף. מספרים נכבדים מהם נשארו בבית או הלכו לשחק מטקות. הציבור אמר לו "עד כאן". מי שנחשב ל"מביא שלטון", הפך למבריח שלטון.



מוחו של נתניהו כבר מבין את כל זה, אבל הגוף עדיין מפרכס, מקרטע לנס, כוחה של אינרציה מטורפת. בנימין נתניהו סיים את תפקידו ההיסטורי. זו עובדה. הוא לא יכול להרכיב ממשלה והוא לא יכול לנצח במערכת בחירות נוספת, במרץ 2020. אפילו בתוך הליכוד לא יהיה לו רוב לפיזור נוסף של הכנסת. אם יתרחש הנס וזה יקרה, כל האשמה על האסון שהמיט על ישראל תונח על כתפיו השחוחות. מדינה שהוקפאה לשנה וחצי תכלה בו את זעמה. הוא יפרק את הליכוד לגורמים, בדיוק כפי שעשה ב־2006. בקרוב גם הליכודניקים יבינו את זה. כרגע הם שותקים. נותנים לו חבל.



אריאל שרון נהג להגיד על נתניהו את המשפט הבא: "תנו לו חבל, הוא כבר יתלה את עצמו". נתניהו התבגר מאז. הוא צבר ניסיון, ביטחון ועוצמה. הוא גידל קור רוח. הוא שכלל את המכונה הפוליטית שלו עד לסף שלמות. בחודשים האחרונים הוא חזר, בבת אחת, להיות נתניהו ההוא. זה שנכנס לפאניקה. זה שלוקה בהזעת יתר. זה שעושה את כל השגיאות האפשריות ונופל לכל הבורות הפנויים. זה שלא מבין ששלט ה"יציאה", שזה עתה חלף לנגד עיניו, היה האחרון.



2. הסעודה האחרונה


הנה המספרים: בבחירות אפריל 2019 גרפו נתניהו, משה כחלון ומשה פייגלין ביחד 41 מנדטים. בבחירות ספטמבר 2019 כל אלה הביאו 31. בבחירות מרץ 2020, אם יתקיימו, המספר הזה יקרוס לכ־25. כל ליכודניק מתחיל יודע את זה. זאת ועוד: באפריל הליכוד היה יכול להקים ממשלת אחדות בראשותו לארבע שנים, לו רק היה משחרר את נתניהו להילחם על חפותו ומנפיק מועמד חלופי. כיום הליכוד יכול לקבל שנתיים רוטציה בממשלת אחדות, לו ישכיל לנפק מועמד חלופי. במרץ 2020 גם זה כבר לא יהיה. הליכוד יקבל ארבע שנות אופוזיציה.



זאת, ועוד: לישיבת הסיעה הבהולה שזימן נתניהו שלשום הוזמנו גם הקורבנות הטריים: אותם ח"כים שנאלצו להצביע בעד פיזור הכנסת לפני כמה חודשים ולא נכנסו לכנסת הנוכחית. אלה שמותיהם: אריק קלנר, אוסנת מארק, עוזי דיין, פטין מולא, מאי גולן וקטי שטרית. מנוחתם (הפוליטית) עדן. ישיבת הסיעה תהיה, כנראה, סעודתם האחרונה. את השבעת הכנסת הם יראו בטלוויזיה. כדי לשכך את התסיסה הודיע נתניהו על "מחויבותנו להעביר את החוק הנורווגי", כדי שאותם נידונים למוות יקומו לתחייה מחדש. הבעיה היא שהוא לא מסוגל היום להעביר את עצמו. איך יעביר את החוק הנורווגי? בבחירות הבאות יתווספו לרשימת עולי הגרדום הפוליטיים הללו עוד חמישה־שישה שמות. ועדיין, הם ממשיכים ללכת כמהופנטים אחרי האסון.



ביום הבחירות הוא היה בטראנס. כל מי שצפה בשידוריו המוטרפים בלייב פייסבוק הבין שהוא איבד את זה. צרוד, מותש, שרף נתניהו את המסכים ויידה זעקות שבר לכל עבר. טלפונים היסטריים לראשי עיר שלא הבינו מי ומה נופל עליהם, צעקות געוואלד ניחרות, תזזית מטורפת מתובלת באין ספור הכפשות, שקרים, ספינים מופרכים והסתה. פתאום הוא קם ממקומו, "תרים רגע את הטלוויזיה", הורה לצלם, וניגש למפת העולם הגדולה שעל הקיר. "אני רוצה, אנחנו פועלים בשמי סוריה", הוא זעק, "כי אני מתאם את זה עם פוטין, מי יתאם את זה עם פוטין, בני גנץ? יאיר לפיד? אני עושה ברית הגנה עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, אמרנו שנתחיל לעבוד על זה, מי יעשה את זה? כאן, מול איראן, מול איראן..."




דונלד טראמפ. קרדיט: רויטרס



ובינתיים, בוושינגטון הנשיא דונלד טראמפ כבר מחק אותו. משהו קרה לציר שבין הבית הלבן לבלפור. במקום ברית הגנה (שישראל מעולם לא רצתה, עד שהגיע נתניהו), סיפק הנשיא לביבי ציוץ דלוח בסגנון "דיברנו על זה". את הסיפוח הפיקטיבי והנלעג של הבקעה קיבלו האמריקאים בהתעלמות צוננת. על פי כמה מקורות, השינוי ביחסו של טראמפ לנתניהו מגיע מלאס וגאס. כך או אחרת, בעוד ביבי מצווח ש"רק אני אוכל לנהל את זה מול טראמפ", התייצב אותו טראמפ מול מצלמות והודיע כי "לא דיברתי עדיין עם נתניהו, הבחירות צמודות, היחסים שלנו הם עם מדינת ישראל". למחרת אפילו ג'ון בולטון, יותר ביביסט משרה, אמר ש"אני מחבב את נתניהו, אבל במוקדם או במאוחר תהיה בישראל ממשלה חדשה".



ופוטין? הנשיא הרוסי ייבש אותו שלוש שעות בסוצ'י ביום חמישי האחרון ושילח אותו הביתה בידיים ריקות. קצת קודם התעקשו הרוסים לפרסם הודעה שלפיה הם מקווים ש"גם הממשלה הבאה בישראל תדאג לשמור על היחסים איתנו".



לאט לאט מתחילה לחלחל בקרב הישראלים ההכרה כי המדינה עשויה לשרוד גם אחרי נתניהו. זה הזמן להזכיר שכל ראשי הממשלה שקדמו לנתניהו נהנו ממערכות יחסים קרובות מאוד עם נשיאי ארה"ב. אולמרט וג'ורג' בוש היו אחים. אותו בוש סגד לגנרל אריאל שרון. ברק וקלינטון הסתדרו מצוין. רבין נהנה מהערצה מופגנת של קלינטון. היחיד שקלקל את השורה הזו היה בעצם נתניהו, שהשכיל לייצר מערכות יחסים אסוניות עם קלינטון ועם אובמה. במילים אחרות, ישראל היא לא מדינת נתניהו. היא מדינה עצמאית, חזקה בהרבה מסך מנהיגיה. היא הייתה כאן לפני נתניהו ותהיה כאן גם אחריו.



3. הליכודניקים נשארו בבית


אין שגיאה שנתניהו לא עשה בחודשים האחרונים. בכחול לבן לא האמינו למזלם הטוב. כשהחליט, במצוות הוד מעלתה, להשאיר את איילת שקד בחוץ, החברים בקוקפיט עלזו. הכישלון של שקד ב"ימינה" היה צפוי. אי אפשר להמריא כשבמרכז הזירה מתרחשת התגוששות ייצרית, כמעט תנ"כית, של ראש בראש מול נתניהו. אבל לו הייתה מגיעה לליכוד, הייתה שקד הפופולרית מוסיפה לנתניהו דבר מה נוסף. הוויתור עליה, שנעשה למורת רוחם של רוב בכירי הליכוד, הוכיח שנתניהו כבר לא רציונלי. הוא נמצא כבר במחוזות אחרים.



אחר־כך הוא עולל את התעלול המתועב עם המצלמות במגזר הערבי. הוא העלה, במו ידיו השמאליות, את אחוז ההצבעה של הערבים מ־49 ל־60. הוא חפר בעצמו את קברו הפוליטי. הוא ייצר את הבאזז שהוציא את אזרחי ישראל הערבים משלוותם. הם נהרו לקלפיות באוטובוסים שיצאו מבלפור.



אחר־כך הוא הסתער על גבי אשכנזי. שגיאה פטאלית. אשכנזי הולך כמו ליכודניק, מדבר כמו ליכודניק ונראה כמו ליכודניק. הבייס של נתניהו אוהב אותו. הוא היה רמטכ"ל. הוא גולנצ'יק. הוא מדבר לבטן של הליכודניקים. נתניהו הסתער עליו בחמת זעם. ביום שבו הכריז גנץ שאשכנזי יהיה שר הביטחון שלו, שיגר נתניהו את העילג במשרתיו לתחנת הרדיו הצבאית הכבושה, כדי לחמם מחדש את האטריות המצחינות של פרשת הרפז. במקביל הוא הכריז בקולו ש"אם גבי אשכנזי היה בליכוד, הוא כבר היה בכלא". בכך התקרב נתניהו בעצמו לכלא.



גבי אשכנזי. קרדיט: מרק ישראל סלם



הסחרור של נתניהו בחודשים האחרונים, שהחל בפיזור המופרע של הכנסת לבחירות חדשות ואי החזרת המנדט לנשיא המדינה, יצר תגובת שרשרת גם בקרב ליכודניקים ותיקים. כדור שלג קטן החל להתגלגל בהיחבא מראש ההר. בסוף השבוע האחרון קיבלתי, אישית, עשרות הודעות מליכודניקים שהם מתכוונים לא להצביע מחל. לכמה מהם זו הייתה הפעם הראשונה.



דבריהם של בני בגין, מיכאל איתן ורבים נוספים החלו לחלחל. ההסתערות של משפחת נתניהו על כל סדרי השלטון והמשפט, הניסיון לרסק את כל מוסדות הממלכה, השלכת הרפש לכל עבר ושפת הביבים של המנהיג ומשרתיו הגדישו את סאת הגועל. הגידופים בטוויטר ובפייסבוק, כינויי הגנאי שהוצמדו לכל מי שלא התיישר עם קול הרעם מבלפור, הפיכתם של רמטכ"לים לבוגדים ואין סוף השקרים שהופצו בקצב מסחרר ממבוע הביוב השלטוני, פעלו הפוך. הנחת העבודה שהכל מותר, קרסה.



הציבור התעייף. נקעה נפשו. הוא הבין שראש הממשלה מוביל לכאוס ומוכן לשרוף את המועדון על יושביו. הוא הבין שססמת הקמפיין של כחול לבן - "נתניהו דואג רק לנתניהו" - מדויקת. גם הליכודניקים הבינו את זה. בלבבותיהם של רבים מהם בשלה ההבנה שמדינת ישראל יקרה להם אפילו יותר מביבי. את התוצאות אפשר לראות באחוזי ההצבעה והתמיכה בליכוד בערי הליכוד המסורתיות. הליכודניקים נשארו בבית.



כרגע זה נראה כמו מבוי סתום. נתניהו שרוי בפאניקה מוצדקת. ביום רביעי הוא הקים את הבלוק הימני־חרדי כדי לנעול את שותפיו, ביום חמישי הוא התהפך בלולאה מרהיבה והכריז שהוא בעד ממשלת אחדות. קמפיין שלם הוא גידף את אפשרות האחדות ומחק אותה מסדר היום. אחדות? איזה אחדות? מה פתאום אחדות? אני מקים ממשלת ימין צרה! לפתע הוא גילה את האור. בדיוק כפי שהתחנן בפני אהוד ברק ב־1999, בדמדומי שלטונו, ללכת יחד לאחדות. זה היה דל מדי ומאוחר מדי. גם הפעם: הוא מתפתל ומתפלל ומשתעל ומנסה לייצר מראית עין של מי ששולט במצב, בעוד המצב הפוך. "אנחנו רגועים", אמר אתמול בכיר בכחול לבן, "יש לו חבל, עכשיו הוא צריך לתלות את עצמו".



המבוי עכשיו סתום. הוא יישאר ככה עד אחרי החגים. באמצע יש שימוע. החלטת היועץ תתקבל כבר השנה. אם אכן יוחלט להגיש כתבי אישום, נתניהו של תחילת 2020 יהיה ברווז צולע, עיוור וחירש. לא זה האיש שיוכל לפזר את הכנסת בפעם השלישית ברציפות. הליכוד יסור למרותו עד שינסה להרכיב ממשלה. אם ינסה שוב ולא יצליח - זה נגמר. יהיה מי שידרוש פריימריס מיידיים. יהיה מי שיכנס את מרכז הליכוד לצורך זה. יצר החיים של הליכוד יגבר על הנאמנות למנהיג שכשל.



4. הכל מסתדר לבני


למשענת של נתניהו קוראים אריה דרעי. אם תיתקלו בו, נסו להביט על אוזנו הימנית. היא אדומה. היא נאלצת להקשיב ליבבות של נתניהו כמה עשרות פעמים ביום, בטלפון. תביא לי את איווט, מתחנן ביבי. דרעי היה פעם החבר הכי טוב של ליברמן. הם כבר לא. אבל דרעי יודע לדבר עם ליברמן. כרגע הם בדו־קרב. דרעי הביא, כנראה, מנדט יותר מליברמן, אבל המנצח הגדול של הבחירות הוא דווקא "המולדובני". מה יועיל לדרעי המנדט ספייר, אם בסוף ייאלץ לבלות ארבע שנים באופוזיציה?



לא רק ליברמן יודע לדבר עם דרעי. גם גבי אשכנזי לא פראייר. הוא ודרעי ישבו לפני הבחירות ואני מעריך שיישבו גם אחריהן. ישראל בכר, הסוקר־אסטרטג של גנץ, מקורב אף הוא לדרעי. מצב מערכת העצבים בכחול לבן נכון לעכשיו משופר בהרבה מקריסת המערכות הכוללת אצל נתניהו. הלחץ עליו, לא עליהם. הם יודעים שהפור לא ייפול בדקה ה־90 וגם לא בזמן הפציעות. העסק הזה יוכרע בפנדלים. ברגע האחרון ממש.



הם לא מתכוונים למצמץ. הם ייתנו לנתניהו כמה חבל שהוא רוצה, וגם את כל הזמן שבעולם. השעון הפלילי שמתקתק כל הזמן ברקע הוא השעון של נתניהו. התנפלותו המופרעת על מערכת המשפט והחוק פועלת עכשיו נגדו. הוא הרוויח את כל זה ביושר.



בני גנץ, כחול לבן, הקוקפיט והקמפיין המנומנם של המפלגה חטפו בחודשים האחרונים ביקורת קטלנית. גם בעמודים האלה. בדיעבד, גנץ וחבריו לועגים עכשיו למבקריהם, ובצדק. הם ניצחו פעמיים. באפריל הביאו תוצאה מצוינת וכפו על נתניהו תיקו. בספטמבר עשו לנתניהו בית ספר וניצחו. בחודשים האלה הפך נתניהו, לנגד עיני העולם, מקינג־ביבי הבלתי מנוצח, למי שהיה. הטבלה, בניגוד לנתניהו, אינה משקרת.



הנהגת כחול לבן. קרדיט: אבשלום ששוני



סיכוייו של גנץ להיות ראש ממשלת ישראל נראים עכשיו טובים. האיש נכנס לפוליטיקה לפני שמונה חודשים עם אפס כישורים פוליטיים ומינימום יומרות. מפה לשם הפך לקוטל הדרקונים הגדול בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית.



לא מזמן כתבתי שאסטרטגיית הקמפיין של כחול לבן היא "הכל מסתדר לבני בחיים". ובכן, זה הצליח. בדיוק כמו בצה"ל, הכל הסתדר לבני גם בפוליטיקה. צירוף של נסיבות, מקרים, עיתוי, מזל והלוק הנכון, יהפכו כנראה את הרמטכ"ל ה־20 של צה"ל לראש הממשלה ה־13 של מדינת ישראל.



גנץ הוא בחור טוב, במובן הסולידי של המילה. הנער מכפר אחים, שלמד בבית ספר דתי (עם ישראל כץ), התרגל שהכל מסתדר לו בחיים. הוא ממשיך לשלוף, פעם אחרי פעם, את הקלף הכי משוגע בעיתוי הכי מדהים. גבוה ויפה תואר, התרגל גנץ משחר נעוריו למבטי ההערצה. הוא היה צריך להתאמץ הרבה פחות מכל היתר, כדי להגיע להרבה יותר. הוא רגוע, אולי רגוע מדי, אבל ממש לא פראייר. הוא קיבל את ההחלטה ללכת לפוליטיקה בזמן הנכון ועשה כמעט הכל נכון.



5. זו שצוחקת אחרונה


בקמפיין אפריל 2019 נתן גנץ את ההובלה ליאיר לפיד. הקמת כחול לבן התרחשה בדקה ה־90, לא היה זמן לניסיונות. האיש של לפיד היה שלום שלמה. האיש של גנץ היה רונן צור. עד מהרה פרצה ביניהם מריבת דמים. צור נדחק הצידה. התוצאה הייתה טובה, 35 מנדטים, אבל את המנדט להקים ממשלה קיבל נתניהו. כשנכשל, לקח גנץ את המושכות לידיו והחליט לשנות כיוון. הפעם הוא ינהל את הקמפיין. שלמה הפך ליועץ אישי של לפיד. צור הפך ליועץ אישי של גנץ. לניהול הקמפיין הובא עידו הרטוב, מנכ"ל משרד הפרסום גיתם.



הרטוב היה יועץ תקשורת (לשר האוצר הירשזון), הוא מתמחה בניהול משברים והוא פרסומאי. הוא הביא איתו לקמפיין זווית ראייה מרעננת. יחד איתו עבד האסטרטג ישראל בכר. שני אלה, בכר והרטוב, שחטפו אש תופת מכל עבר, סיפקו את הסחורה. תיבת הנח הזו, שהפכה למפלגה, גררה הרבה גיחוכים ובדיחות. עכשיו היא צוחקת אחרונה.



בכר היה הסוקר הצמוד של בנימין נתניהו. הוא מכיר אותו כאת כף ידו. את הפוביות, את החולשות, את הבעיות. הרטוב בא מבחוץ. בהתחלה נבהל קצת מפריכותו של המועמד. פליטות הפה, הגמגומים והכשלים הניסוחיים של גנץ, שהגיעו בקצב של פעמיים בשבוע, הלחיצו את הקמפיין. בשלב מסוים שינה הרטוב את דעתו. הוא הבין שזה לא נטל אלא נכס. שהציבור מתגעגע לסוג של אותנטיות, אנושיות, פשטות. גנץ סיפק את הדמות הזו. סוג של ריבאונד לטרפת הספינים והשקרים ששוגרו מבלפור בקצב רצחני.



בשלב מסוים הפסיקו בכחול לבן לדאוג מהפספוסים של המועמד שלהם. הם הבינו שככל שיענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ. בני גנץ לא מושך אש, לא מייצר שנאה, לא שנוא. הם הלכו על הקלף הזה בכל הכוח. יש כאן מישהו שיכול להרגיע אותנו. להתחיל לרפא את הפצע. הוא אולי לא צ'רצ'יל, אבל הוא היה רמטכ"ל ובקבינט שלו לא יישבו מירי רגב, אמיר אוחנה ובצלאל סמוטריץ', אלא גבי אשכנזי, בוגי יעלון ויאיר לפיד. יש על מי לסמוך. זה עבד.



הקמפיין התחלק לשלושה שלבים: הראשון היה נגטיב קטלני אך מנומס על נתניהו: "נתניהו דואג רק לנתניהו". לא אישי, לא שחיתות, לא סיגרים ושמפניה, לא שרה. כל אלה מוכרים לעייפה. הלכו על הנושאים. על הבריאות, על פקקי התנועה וכאלה. בשלב השני, כשהחל דשדוש והסקרים אותתו על ירידה לכיוון 26 מנדטים, הגיע תורה של "ממשלת אחדות חילונית". בבת אחת התנפח בלון המנדטים מחדש ומחסום ה־30 נפרץ.



המהלך המנצח, בשבועיים האחרונים, היה ההסתערות על אחוזי ההצבעה. "כשהבנו שזה הולך להיגמר ב־63%", אמר הרטוב בשיחה סגורה השבוע, "עזבנו הכל והסתערנו רק על זה. בכל הכוח. ההבדל בין 63% למה שהיה בסוף, קרוב ל־70% הצבעה, זה מה שעשה את ההבדל. זה מה שניצח לנו את הבחירות. ידענו שמדובר בעיקר בקהל שלנו".



6. התיק של אשכנזי


היו עוד שתי החלטות במורד הדרך: הראשונה הייתה לא ללכת חזק על הראש של העבודה ומרצ. השנייה הייתה להכריז על גבי אשכנזי כשר הביטחון. הרטוב העלה את האופציה הזו בפני בכר בשלב מוקדם של הקמפיין. היה היסוס. המדיניות הייתה לא לתפור תיקים ולא לחלק תפקידים בטרם עת. בינתיים הפך אשכנזי לחיית הסברה. הוא שרף את השטח. הופעותיו התקשורתיות התלטשו ונהיו קטלניות. הוא התקבל כבן בית גם במעוזי הליכוד השרופים ביותר.



בשבוע שעבר הכניס בכר את שמו של אשכנזי למדידה מקצועית. המספרים היו טובים. ביום חמישי, בשיחה בין שניהם, שאל הרטוב את בכר: "מה עם הרוטציה?". "תשכח מזה, יאיר לא משחרר", ענה בכר. "אז תביא את המהלך של גבי", אמר עידו הרטוב. בכר הביא. קודם כל הלך לבוגי יעלון. שר ביטחון לשעבר, בכל זאת. הוא לא רצה לצאת לדרך ללא אישורו. השיחה עם יעלון ארכה חמש דקות. "זה עוזר לנו?", שאל בוגי. "כן, חד־משמעית", ענה בכר. "ישראל לפני הכל", ענה בוגי. בכר המשיך אל אשכנזי עצמו. "רק בהסכמת בוגי", אמר גבי. "כבר דיברנו", ענה בכר. "תוודא את זה שוב", ביקש אשכנזי. בכר וידא.



משה יעלון. קרדיט: מרים אלסטר, פלאש 90



התחנה האחרונה הייתה בני גנץ. זה לא סוד שגנץ חושש מאשכנזי. יכול להיות שיטיל וטו על הכרזה כזו? הוא לא הטיל. "קדימה, לכו על זה", אמר גנץ. ביום שני, ערב הבחירות, הכריז גנץ שגבי אשכנזי יהיה שר הביטחון ובוגי יעלון יהיה שר החינוך בממשלתו. ההכרזה העניקה לכחול לבן את הדחיפה האחרונה. בראיון רדיו שנתן לי ולאריה אלדד ב־MF103 באותו יום נשאל אשכנזי מה יקרה אם כדי להקים קואליציה יצטרך גנץ לתת את תיק הביטחון למישהו אחר. "ישראל לפני הכל", ענה בלי לחשוב. בסוף הם עוד יתחילו להאמין בזה.



כחול לבן לא חפה מקלקולים, מתחים ויצרים. בעיקר בכל מה שקשור לשלושת הגנרלים וליאיר לפיד. יו"ר יש עתיד נפגע עמוקות כשהוחלט, בשלב מוקדם של הקמפיין, ללכת על שלטי חוצות בלעדיים של בני גנץ. אחר כך סירב נחרצות לוותר על הרוטציה. הייתה ישיבה אחת של הקוקפיט במשרדים של גנץ ביפו, שמונה עיניים ללא עוזרים, שבה הבהיר לפיד לשלישיית הרמטכ"לים שלא יקום ולא יהיה. הרוטציה הייתה ותישאר. הם הבינו.



אילו במקום גנץ היה שם נתניהו, גופתה של הרוטציה הייתה נפלטת לחוף נידח בעוד חודשיים. אבל גנץ הוא ג'נטלמן. חוץ מזה, כבר אמרנו: בסוף הכל מסתדר לו בחיים.



7. קרב מאסף


נתניהו נלחם עכשיו את קרב המאסף של חייו. סיכוייו לנצח בו קלושים. הוא לא יוותר לעולם. הוא ינסה לפתות את עמיר פרץ ואורלי לוי־אבקסיס (לא שזה יספיק לו). הוא ינסה לפרק את כחול לבן. הוא יציע את ממלכתו כולה תמורת חסינות. הסיכוי שמישהו יערוק אינו קיים. אלכס גולדפרב מנסה להיפטר מהמיצובישי ההיא כבר 25 שנה, ואין דורש. מי שיעז לחצות את הקווים כדי להציל את החשוד מבלפור, ייאלץ לחתום גם על המיצובישי ההיא.



בסוף המפתחות בידיים של אביגדור ליברמן. האיש שהמציא את עצמו מחדש וחזר מהכפור. בימים רגילים היה ליברמן נופש עכשיו במולדובה או בווינה ונותן לכולם להזיע. הפעם הוא נשאר בארץ ונותן לכולם להזיע. המזיע הראשי הוא נתניהו. הקמתו החפוזה של הבלוק הימני־חרדי ביום רביעי גרמה לליברמן ליפול על נתניהו במלוא העוצמה ביום חמישי, מה שגרם לנתניהו לבצע פניית פרסה בהולה בחריקת בלמים צורמת ולקרוא לאחדות.



ליברמן מכיר את הקליינט הזה הכי טוב מכולם. הוא היה שם, עם ביבי, בכל המצבים והתרחישים. הוא יודע שכשנתניהו מתחיל לעשות שגיאות, הוא לא גומר. הוא מתכוון לתת לשני הבניימינים, הראשון והארוך (כך הוא מכנה את בני גנץ ואת ביבי), להתייבש בשקט על חוט הכביסה ולהבשיל. הלחץ יכריע אותם, אומר ליברמן בשיחות סגורות, בסוף הם יתחילו לדבר זה עם זה ישירות. בינתיים, הוא נהנה.



[email protected]