לפי עדותם, שש שנים חקרו הבמאי ירון זילברמן, התסריטאי רון לשם והתחקירן עמיחי אתאלי את אישיותו של יגאל עמיר ואת השלבים שעבר בדרכו לרצח יצחק רבין. התוצאה: סרט על רצח ראש הממשלה מנקודת מבטו של הרוצח - “ימים נוראים". בסרט, ובדברים שכתב ואמר התחקירן אתאלי בכתבה על “דרכו של רוצח", שהתפרסמה ב"7 ימים" ב"ידיעות אחרונות", הוזכרתי להפתעתי הרבה כמי שכביכול היה מקורב לעמיר ואף השפיע עליו, דברים שרחוקים מאוד מהמציאות ואין לי אפשרות אחרת אלא לפרשם כהוצאת דיבה.
אדרבה: אם זו מסקנתם של יוצרי הסרט, מדוע לא טרחו בשש שנות חקירתם, שבהן שוחחו עם אנשים רבים, לשוחח איתי אפילו פעם אחת? עובדה זו יש בה כדי להטיל ספק בנוגע לאיכות מחקרם ואמינותם, אפילו אם התוצר הפילמאי עשוי כהלכה. אפשר שאת הסיבות הנסתרות לאי־תחקורי יהיה עליהם להסביר בבית המשפט, אך לעת עתה אציג כאן את העובדות, כדי שלכל הפחות השלושה ילמדו משהו בתורת המחקר.
בתחילת 1973 פרסמתי את הספר “בדם ואש יהודה", שבו סיכמתי מחקרים ועדויות שהתפרסמו עד אז על מלחמות ישראל ושיבחתי מאוד את חלקם של הפלמ"ח בכלל ושל רבין בפרט במלחמת העצמאות. ב־1974, לאחר שגולדה מאיר התפטרה, המלצתי לאחדים מראשי המערך לבחור ברבין כראש ממשלה. בכנס לציון 26 שנה למלחמת העצמאות, בבית ציוני אמריקה, הענקתי לרבין שישב סמוך אליי עותק של הספר עם הקדשה אישית וכתבתי שהוא ראוי להיות ראש ממשלה. שנה לאחר מכן התחלתי לחקור באופן יסודי את מלחמת העצמאות, ואז התברר לי שהרוב המוחלט של המחקרים והספרים לא חשפו את ליקויי ומחדלי אותה מלחמה, בעיקר של הפלמ"ח, לרבות של רבין, שהיה קמב"ץ הפלמ"ח ומפקד חטיבת הראל.
אלה הממצאים העיקריים שחשפתי לגביו: בפרוץ המלחמה פיקד רבין באופן לקוי על חזית הדרך לירושלים והודח בחודש מרץ; באפריל הוא מונה למח"ט הראל (מינוי מעורר תהייה), נטש את פקודיו ב־20 באפריל בקרב “שיירת הדמים" בשער הגיא, מנע את החזרת השיירה לתל אביב וגרם בכך לאי־משלוח אספקה לירושלים למשך כחודש, עד הכרזת העצמאות ופלישת צבאות ערב לארץ ישראל; בפרשת “אלטלנה" הוא פיקד על אנשי פלמ"ח שירו על אנשי אצ"ל ששחו מהאונייה הטובעת לחוף.
ממצאים אלה פרסמתי בכל אמצעי התקשורת בשנות ה־70 וה־80 של המאה שעברה. ב־1988, כשרבין היה שר הביטחון, הצגתי אותם - כעד מומחה מטעם ההגנה - במשפט רוני אלמוג, הש"ג באירוע “ליל הגלשונים", והם התפרסמו בהבלטה רבה בכל אמצעי התקשורת. בתגובה, גורמים רבים בממסד הביטחוני פעלו במרץ להשחיר את שמי, והם אכן הצליחו בכך.
ב־1993 העברתי באוניברסיטת בר־אילן קורס אחד על מלחמות ישראל כמרצה מן החוץ. השתתפו בו למעלה מ־100 סטודנטים, אחד מהם היה יגאל עמיר. לא היה בינינו שום קשר. בקורס הצגתי בין היתר את ממצאיי על הפלמ"ח ויצחק רבין במלחמת העצמאות. ב־1995, חודשים אחדים לפני הרצח, פרסמתי את ספרי “תיק רבין - איך תפח המיתוס", ובו ממצאיי על התפתחות הקריירה הצבאית של רבין והדחתו מפיקוד על חטיבת הראל במאי 1948, חודש לאחר שמונה. הספר עורר סערה רבה בכל אמצעי התקשורת וייתכן שגם יגאל עמיר קרא אותו, משום שהשב"כ מצא אותו בביתו בחיפוש שנערך לאחר הרצח.
באותה התקופה, מאחר שגורמים רבים כאמור לעיל קראו להחרמתי בעקבות הספר, התפרנסתי כפרילנסר מהרצאות מזדמנות. באותם ימים הנושא העיקרי של הרצאותיי היה הספר על רבין ותפקודו במלחמת העצמאות. כמו אחרים, גם יגאל עמיר הזמין אותי להרצאה בתשלום באחת השבתות בירושלים בפני קבוצה מחבריו. לא היה לי שום קשר עם עמיר או עם קבוצה זו לפני או אחרי ההרצאה. בפעם אחרת הוזמנתי להרצות בתשלום ביישוב בית חגי במוצאי שבת על אותו נושא, מבלי שידעתי שבאותה שבת התכנסו שם עמיר וחבריו ושגם הם יהיו נוכחים בהרצאה. אלה כל “הקשרים" שהיו לי איתו.
העובדה שבחדרו של עמיר בביתו נמצא ספרי “תיק רבין - איך תפח המיתוס" והעובדה שתליתי גם בתפקודו של השב"כ - זה שהיה כפוף ישירות לרבין - חלק מהצלחת הרוצח, נוצלה על ידי מקורבי רבין ואנשי מפלגתו להשמיץ אותי כמי שכביכול השפיע על הרוצח. לא תבעתי אותם אז על הוצאת דיבה אף על פי שנמצאו עורכי דין שיעצו לי לעשות זאת ולייצג אותי ללא תשלום, כי באווירת אותם הימים הערכתי שלא היה לי סיכוי לקבל משפט הוגן.
אני מניח שיוצרי “ימים נוראים" קראו את הפרסומים מאז וגם דיברו עם האנשים שהשמיצו וממשיכים להשמיץ אותי. העובדה שנמנעו מלהיפגש איתי ואפילו לא טרחו לפנות אליי ולבקש את תגובתי מעלה את האפשרות שמא כוונת היוצרים הייתה לקדם אג'נדה פוליטית. אך גם מהלך כזה, המקובל מאוד בתרבותנו, אינו מצדיק הוצאת דיבה כה חמורה.
אדרבה: אם זו מסקנתם של יוצרי הסרט, מדוע לא טרחו בשש שנות חקירתם, שבהן שוחחו עם אנשים רבים, לשוחח איתי אפילו פעם אחת? עובדה זו יש בה כדי להטיל ספק בנוגע לאיכות מחקרם ואמינותם, אפילו אם התוצר הפילמאי עשוי כהלכה. אפשר שאת הסיבות הנסתרות לאי־תחקורי יהיה עליהם להסביר בבית המשפט, אך לעת עתה אציג כאן את העובדות, כדי שלכל הפחות השלושה ילמדו משהו בתורת המחקר.
בתחילת 1973 פרסמתי את הספר “בדם ואש יהודה", שבו סיכמתי מחקרים ועדויות שהתפרסמו עד אז על מלחמות ישראל ושיבחתי מאוד את חלקם של הפלמ"ח בכלל ושל רבין בפרט במלחמת העצמאות. ב־1974, לאחר שגולדה מאיר התפטרה, המלצתי לאחדים מראשי המערך לבחור ברבין כראש ממשלה. בכנס לציון 26 שנה למלחמת העצמאות, בבית ציוני אמריקה, הענקתי לרבין שישב סמוך אליי עותק של הספר עם הקדשה אישית וכתבתי שהוא ראוי להיות ראש ממשלה. שנה לאחר מכן התחלתי לחקור באופן יסודי את מלחמת העצמאות, ואז התברר לי שהרוב המוחלט של המחקרים והספרים לא חשפו את ליקויי ומחדלי אותה מלחמה, בעיקר של הפלמ"ח, לרבות של רבין, שהיה קמב"ץ הפלמ"ח ומפקד חטיבת הראל.
אלה הממצאים העיקריים שחשפתי לגביו: בפרוץ המלחמה פיקד רבין באופן לקוי על חזית הדרך לירושלים והודח בחודש מרץ; באפריל הוא מונה למח"ט הראל (מינוי מעורר תהייה), נטש את פקודיו ב־20 באפריל בקרב “שיירת הדמים" בשער הגיא, מנע את החזרת השיירה לתל אביב וגרם בכך לאי־משלוח אספקה לירושלים למשך כחודש, עד הכרזת העצמאות ופלישת צבאות ערב לארץ ישראל; בפרשת “אלטלנה" הוא פיקד על אנשי פלמ"ח שירו על אנשי אצ"ל ששחו מהאונייה הטובעת לחוף.
ממצאים אלה פרסמתי בכל אמצעי התקשורת בשנות ה־70 וה־80 של המאה שעברה. ב־1988, כשרבין היה שר הביטחון, הצגתי אותם - כעד מומחה מטעם ההגנה - במשפט רוני אלמוג, הש"ג באירוע “ליל הגלשונים", והם התפרסמו בהבלטה רבה בכל אמצעי התקשורת. בתגובה, גורמים רבים בממסד הביטחוני פעלו במרץ להשחיר את שמי, והם אכן הצליחו בכך.
ב־1993 העברתי באוניברסיטת בר־אילן קורס אחד על מלחמות ישראל כמרצה מן החוץ. השתתפו בו למעלה מ־100 סטודנטים, אחד מהם היה יגאל עמיר. לא היה בינינו שום קשר. בקורס הצגתי בין היתר את ממצאיי על הפלמ"ח ויצחק רבין במלחמת העצמאות. ב־1995, חודשים אחדים לפני הרצח, פרסמתי את ספרי “תיק רבין - איך תפח המיתוס", ובו ממצאיי על התפתחות הקריירה הצבאית של רבין והדחתו מפיקוד על חטיבת הראל במאי 1948, חודש לאחר שמונה. הספר עורר סערה רבה בכל אמצעי התקשורת וייתכן שגם יגאל עמיר קרא אותו, משום שהשב"כ מצא אותו בביתו בחיפוש שנערך לאחר הרצח.
באותה התקופה, מאחר שגורמים רבים כאמור לעיל קראו להחרמתי בעקבות הספר, התפרנסתי כפרילנסר מהרצאות מזדמנות. באותם ימים הנושא העיקרי של הרצאותיי היה הספר על רבין ותפקודו במלחמת העצמאות. כמו אחרים, גם יגאל עמיר הזמין אותי להרצאה בתשלום באחת השבתות בירושלים בפני קבוצה מחבריו. לא היה לי שום קשר עם עמיר או עם קבוצה זו לפני או אחרי ההרצאה. בפעם אחרת הוזמנתי להרצות בתשלום ביישוב בית חגי במוצאי שבת על אותו נושא, מבלי שידעתי שבאותה שבת התכנסו שם עמיר וחבריו ושגם הם יהיו נוכחים בהרצאה. אלה כל “הקשרים" שהיו לי איתו.
העובדה שבחדרו של עמיר בביתו נמצא ספרי “תיק רבין - איך תפח המיתוס" והעובדה שתליתי גם בתפקודו של השב"כ - זה שהיה כפוף ישירות לרבין - חלק מהצלחת הרוצח, נוצלה על ידי מקורבי רבין ואנשי מפלגתו להשמיץ אותי כמי שכביכול השפיע על הרוצח. לא תבעתי אותם אז על הוצאת דיבה אף על פי שנמצאו עורכי דין שיעצו לי לעשות זאת ולייצג אותי ללא תשלום, כי באווירת אותם הימים הערכתי שלא היה לי סיכוי לקבל משפט הוגן.
אני מניח שיוצרי “ימים נוראים" קראו את הפרסומים מאז וגם דיברו עם האנשים שהשמיצו וממשיכים להשמיץ אותי. העובדה שנמנעו מלהיפגש איתי ואפילו לא טרחו לפנות אליי ולבקש את תגובתי מעלה את האפשרות שמא כוונת היוצרים הייתה לקדם אג'נדה פוליטית. אך גם מהלך כזה, המקובל מאוד בתרבותנו, אינו מצדיק הוצאת דיבה כה חמורה.