מה יש לכרישי הנדל"ן מהדירה הקטנה בת שני החדרים שלי?

חורבן הבית: כשאני מדבר על חורבן הבית, אני לא מדבר במונחים של בית המקדש או של המדינה - אני מדבר על הריסתו המיועדת של הבית שבו אני גר מאז 1952 על ידי חברת "תדהר כיכר המדינה", שתעשיר את קופתה בעוד כמה מיליונים. מדובר בבית משותף, ארבע קומות, שתי כניסות, חצר גדולה, ברחוב זיכרון יעקב בתל אביב. הבית נבנה בתחילת שנות ה־50 של המאה הקודמת, באזור ללא בתי מגורים, שכולו שדות קוצים, קצת עצים, שבילי עפר ללא כבישים, יללות תנים בלילה וציוצי ציפורים בשעות הבוקר ואחר הצהריים. 
 

בימי החורף היו שלוליות ענק נוצרות באזור הבית, מלאות בראשנים ובצפרדעים, המוני יתושים נודניקים ואפשרות לילדודס לבנות רפסודות, לחצות את שלוליות הענק ולהשתעשע במחשבות שהם רבי־חובלים מגלי יבשות. על העצים העתיקים הבודדים בנינו סוכות כמו הסוכה של טרזן. היה לנו שפע שטח לשחק כדורגל, לערוך קרבות רוגטקות ולשחק בגוגלאך (חרצני משמשים), ג'ולים, קלאס, קפיצות חבל ואת כל משחקי הילדים שנעלמו מהעולם. בנינו עגלות מארגזי עץ שפילחנו מהירקן האזורי, והרכבנו עליהם קוגלגרים, והיינו משתוללים איתן, צוהלים ושמחים.
 

מאחר שרוב ילדי השכונה היו תפרנים, חלקנו היה הולך לשטח שהיום הוא בית החולים איכילוב, שהיה משופע בשיחי סברס. היינו קוטפים אותם בעזרת מקל ארוך שבקצהו קופסה, ועם הארגז המתנייע בעזרת הקוגלגרים היינו הולכים לבית החרושת לקרח ברחוב בזל, קונים רבע בלוק, מכסחים אותו בדוקרן, מפזרים את חתיכות הקרח על הסברסים והולכים למכור אותם ברחוב דיזנגוף.
 

זו הייתה ילדות נפלאה. ארבעה כיווני אוויר בלי רעלים שנפלטים מהאגזוזים של המכוניות שכמעט לא היו בנמצא. הליכת בוקר כ–20 דקות לאורך רחוב ז'בוטינסקי עד לבית הספר לילדי עובדים "הר נבו", מצוידים בשקית אוכל מבד שבתוכה סנדוויץ', בדרך כלל שתי פרוסות עבות עם שוקולד למריחה. בימים טובים היה גם פרי, תפוז או קלמנטינה, ובימים טובים יותר - תפוח עץ.
 

המעבר לבית ברחוב זיכרון יעקב היה אירוע מכונן. עברנו מרחוב קטן וחביב בשם פקיעין שבו גרנו שתי משפחות בדירה אחת עם מטבח ושירותים משותפים. אבי התפרנס ממשכורת זעומה והתחייב למשכנתה שהפחידה אותו במשך עשרות שנים. חיינו בצמצום בבית. לא נשמעו קיטורים על קיפוח, על מגיע לי, אכלו לי, שתו לי. 
 

השבוע הגיע מכתב רשום. היססתי אם לקחת או להשאיר אותו אצל הדוורית החביבה. שום דבר טוב לא יכול להיות במכתב רשום. בסוף לקחתי. המכתב הכיל שני עמודים, על העמוד הראשון התנוססו שמותיהם של 119! עורכי דין, בטורים סדורים כמו חיילים במסדר. פחד מוות. את חברת תדהר מייצג לצורך המקרה שלי עו"ד אפרים אופק אהרון. הוא מספר לי בשפה של עורכי דין שמאז החל הפרויקט פנו אליי נציגים רבים מטעם החברה, "פעם אחר פעם בניסיון להסביר לך על חשיבותו של הפרויקט והיתרונות הרבים הגלומים בו... אלא שניסיונות רבים אלו, בהיעדר כל סיבה ממשית או מוצדקת עלו בתוהו". 
 

אני קורא את הדברים ומרגיש שהעצבים שלי מעלים טורים, לחץ הדם עולה, ומתנפחים לי הוורידים. עכשיו מגיע השלב הבא, הפיתוי: "סירובך העיקש לחתום על ההסכם ולהצטרף לפרויקט, אשר עתיד להשביח את דירתך וסביבת מגוריך ולהבטיח איכות חיים טובה ובטוחה יותר לך ולכל יתר בעלי הדירות בבניין, אשר רוצים בקידומו". הלו, הלו, אדון עורך דין, מי אתה שתחליט בשבילי על איכות חיי? אני מרגיש מאושר בבניין כמו שהוא.
 

אני לא רוצה לובי משיש, לא רוצה חנייה בחצר ורעש של שלטי מכוניות, לא רוצה לנדוד ולהעביר את הארכיונים שלי, אלפי ספרים, מאות קלסרים, מאות ציורים, ואחר כך להעביר הכל חזרה. אני לא רוצה שיעקרו את עץ הזית העתיק הצמוד לחלוני, ולא את עצי הגויאבה, השסק, האפרסק והמשמש שנטעתי לפני יותר מ–60 שנה בחצר. אתה מבין, אדון עורך דין?

במהלך השנים האחרונות הגיעו לבניין עשרות יזמים שניסו באלף ואחת דרכים לשכנע את הדיירים בהצעות מפתות שיעניקו להם את הכבוד הגדול לעשות תמ"א 38 או פינוי־בינוי. חלקם היו נוכלים ושקרנים. בעלי הדירות, שרובם אינם גרים בבניין, התפתו. הם האמינו שיוסיפו להם חדר גדול, יעניקו להם שני מקומות חנייה, ועוד כהנה וכהנה סיפורי הופמן לדבילים. מדי פעם, כשבדקתי מיהו היזם החדש שהגיע, התברר לי שמדובר באדם בעל רקורד שמתאים לתוכניות טלוויזיה העוסקות בנוכלים. אבל חברת תדהר, שאותה מייצג עו"ד אופק אהרון, היא חברה רצינית, איכותית. הרקורד שלה נחשב בין הטובים בשוק. היא אולי אפילו החברה המובילה בתחום. 
 

ג.ג הוא האיש החזק, המנהל הכל יכול של החברה. גבר נעים סבר. בעברו שירת כקצין ביחידה מובחרת. המפקד שלו ביחידה ערך בינינו מפגש. הסברתי לג. על הקשר הרגשי העמוק שלי לבית, על אהבתי לחצר, לציפורים, לחתולים ולגם לתנים שבאים עדיין לעשות סיבוב לילי. הסברתי לו שאין לי שום עניין בדירה שערכה יהיה עוד כמה אלפי שקלים, והדבר היחיד שמניע אותי הוא אהבתי לבית כמו שהוא ושבגילי המופלג עם כל הארכיונים שצברתי אין לי כוחות נפשיים לעבור לדירה שכורה ולחזור אחר כך חזרה. סיכמנו שניפרד כידידים. הוא הקפיטליסט העשיר שבונה אלפי דירות בכל הארץ ואני סתם שדר קשיש ונרגן שרוצה את השקט שלו עד אחרית ימיו בדירת ילדותו.
 

ג. וחברת תדהר השיגו 80% חתימות מבעלי הדירות בבניין. באותה פגישה בינינו אמרתי לו שאיאבק על זכותי לחיות בביתי בלי שיהרסו אותו. אני יודע שאני בעמדה נחותה. אף אחד לא יכול לעצור את הקפיטליזם החזירי שבונה רבי־קומות מפוארים, שבסופו של דבר אף אזרח עני או זוג צעיר לא יכול לרכוש בהם דירה.

בחזרה לילדות

לילדי "כנופיית זיכרון יעקב" באו ימים מרגשים. על רחוב ויצמן, במרחק 50 מטרים מהבית שלנו החלו לבנות את בית ליסין ובית המלין, שני בנייני ציבור עם אולם קולנוע, אולם חזרות, מסעדת פועלים, אולם תערוכות. שישו ושמחו, מנופים ומשאיות, טרקטורים ודחפורים. עשרות פועלים מילאו את האזור בחדוות יצירה. תל אביב המתפתחת גילתה את השכונה שלנו. בנו את בית עובדי תנובה, בנו את שיכון עובדי קופת חולים. 
 

שטחי המשחק שלנו החלו להצטמצם, אבל היו לנו טונה עצים לל"ג בעומר והיו לנו בלוקים גנובים לבנות בניינים קטנים בחצר לכלב השכונתי, לצבים ולציפורים פצועות שטיפלנו בהן. כשהסתיימה בניית בית ליסין, מצאתי את עצמי פעם בשבוע יושב באולם. מקשיב ושר עם עמנואל זמיר המוזיקאי הנפלא. באולם הקומה הראשונה נערכו החזרות של להקת הריקוד של יונתן כרמון. היינו עומדים על המדרכה ומבטנו נישא לקומה הראשונה, שם נערכו החזרות. היינו מחכים לרגע שבו הרקדניות עם החצאיות הקצרות תעשינה סיבובים והחצאיות יתעופפו למעלה. ואנחנו, ילדים חרמנים מחוצ'קנים, היינו רואים להן את התחתונים. אלוהים ישמור.
 

בבית ליסין הוקרנו אחת לשבוע סרטי איכות. היינו מתפלחים וצופים בסרטים הנפלאים שנוצרו בשנות ה–50 וה–60. אפרים המקרין ובדיחי הסדרן היו קולטים אותנו לפעמים מתפלחים מהדלת הצדדית או מחלון ההזזה הגדול (הגענו אליו דרך עץ שהיה צמוד אליו). אפרים היה עוצר את הסרט, מדליק את האור באולם, ובדיחי היה רודף אחרינו ומגרש אותנו.
 

בשנה האחרונה הורידו את בית המלין וחלקים מבית ליסין. הטרקטורים ומנופי ההריסה חיסלו לנגד עיניי את ילדותי. על ההריסות בונים כעת מגדל של עשרות קומות. כל היום עובדים מנופי ענק, משאיות נכנסות לרחוב הקטן ויוצאות, אבק רצחני, צפירות מעצבנות. עוד מעט לא יראו ברחוב הקטן שמיים. גם בכיכר המדינה עומדים להקים שלוש מפלצות של כ–40 קומות. כרישי הנדל"ן כבר פנו בהצעות מפתות לכל דיירי הבתים ברחוב זיכרון יעקב ובבניינים של רחוב ויצמן. אם ארצה או לא ארצה, כנראה הכרישים ינצחו, הם חזקים. הם טורפים כל מה שנקרה בדרכם. תל אביב של פעם משנה פניה בקצב רצחני.
 

בזמן שאני כותב, אני שומע את רעש הכלים שבונים את הקו הסגול של הרכבת הקלה ברחוב ארלוזורוב, בטווח של כמה עשרות מטרים ממני. הבית הישן מוקף מכל צדדיו בכלים כבדים ורעשניים. הציפורים הרבות בורחות לעצים שבחצר שלי וגורמות לי אושר רב. אבל הן תיעלמנה כשיתחילו לעקור את העצים בחצר. שמם של 119 עורכי דין מופיע על המכתב הרשום. אני יודע מה ארגיש ביום שהם ינצחו ויגזלו את כבשת הרש. הם לא ירגישו כלום, אף על פי שאני בטוח שהצלחתי לגעת במצפון של המעסיק שלהם מחברת תדהר. אבל מה זה יעזור? דירה אחת קטנה בת שני חדרים ברחוב זיכרון יעקב לעומת האימפריה שהורסת ובונה אלפי דירות.