דברי רמיה וכזב במינון גבוה אפיינו במערכת הבחירות האחרונה לא רק את מנהיגי מפלגות השמאל הקיצוני - כחול לבן, העבודה ומרצ בשמה החדש - אלא בעיקר את תועמלני השמאל הקיצוני בתקשורת. כך למשל, מעל דפי עיתון זה כתב הנתניהופוביומט בן כספית כי נתניהו עמד להכריז על סיפוח מיידי של בקעת הירדן - דבר שלא היה ולא נברא - ורק התנגדות צעקנית של ראשי מערכת הביטחון גרמה לו לסגת מכוונתו זו ולהסתפק בהכרזה על כוונה לספח אותה.
אותו כספית הכריז במשדר תעמולה טלוויזיוני ב"כאן", כי הבחירות היו משאל על נתניהו והאחרון הפסיד בו בגדול, ומיד לאחר מכן הוסיף ואמר: "300 אלף ליכודניקים נשארו בבית ולא יצאו להצביע" בגלל מיאוסם מנתניהו. אמירות, שכפי שיובהר להלן, אינן אלא ילקוט כזבים אחד גדול.
חמש מפלגות הצהירו לפני הבחירות כי מועמדן היחיד להרכבת ממשלה הוא נתניהו - הליכוד, המפלגות החרדיות, ימינה ועוצמה יהודית. החמש קיבלו יחדיו 2,056,855 קולות. לעומתן, שלוש מפלגות השמאל היהודיות, שהצהירו שלא יישבו בשום תרחיש בממשלה בראשות נתניהו קיבלו 1,556,491 קולות. הנה כי כן, במשאל העם על נתניהו בקרב הציבור היהודי הוא זכה בניצחון מכריע בהפרש של חצי מיליון קולות. גם אם נוסיף לקולות אלה את 470,211 קולות המצביעים הערבים, נגיע ל־2,026,702 קולות. כך שעדיין מספרם של תומכי נתניהו ב"משאל העם" רב יותר ממתנגדיו.

בכך עוד לא נאמר דבר על כי ברי מעל לכל ספק שמרבית המצביעים עבור ליברמן - 310,154 - מעדיפים בברירה בין בני־חותא־גנץ לנתניהו את האחרון, כך שההפרש ב"משאל העם על נתניהו" הינו גדול עוד הרבה יותר. 
זאת ועוד: הליכוד זכה בבחירות מועד א' ב־1,140,370 קולות, לעומת 1,113,617 קולות בבחירות האחרונות. לפיכך, לא 300 אלף ליכודניקים נשארו בבית, אלא 26,753 מצביעים. וכך, הפער בין הטענה למציאות עומד על 1,121% - פי 11.2.
ילקוט הכזבים הנ"ל אינו אלא המועט ביותר המחזיק את הכל כך מרובה, בכל הנוגע לגשם והברד הכוזבים שניתכו מבוקר עד ערב על ראשו של כל ישראלי ממכונת התעמולה של השמאל הפוליטי והתקשורתי, מהרגע שבו פוזרה הכנסת ה־21 ועד לסגירת הקלפיות. חרף כל זאת, עדיין מספר תומכיו של נתניהו היה גדול מזה של מתנגדיו. לפיכך, אין מנוס מלומר כי רוב הישראלים היהודים מחוננים באינטליגנציה פוליטית גבוהה ביותר, התואמת היטב את "הגניוס היהודי".
פניית פרסה
מהלכי השמאל הקיצוני בזמן הקצר שחלף מאז הבחירות הוכיחו כי כחול לבן היא מיזם המרמה הפוליטי הגדול ביותר מאז קום המדינה. כחול לבן רימתה את אזרחי ישראל, כאשר טענה לכל אורך מערכת הבחירות כי תשתף פעולה אך ורק עם אלה שמכירים בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אולם, על מנת להישאר גורם פוליטי רלוונטי, מיד עם פרסום תוצאות המדגמים החלה המפלגה במגעים לשיתוף פעולה עם נציגי המשותפת, בכדי להבטיח כי הנשיא יעניק לגנץ את הסמכות לנסות ולהרכיב ממשלה.
ויודגש: אין כל הבדל מהותי - ולו הזעיר ביותר - בין ארבעת מרכיביה של הרשימה המשותפת. כולם כאחד שטופים בשנאת ישראל, המתבטאת בשלילה קיצונית וגורפת של קיומה כמדינה יהודית. ראו למשל את "נאום השהידים" של אחמד טיבי "המתון". אלמלא הריקבון הפוסט־ציוני שבו נגועה הפרקליטות, למחרת הנאום היה טיבי מואשם וכעבור זמן לא רב גם מורשע בגין נאום עברייני זה בסדרת עבירות פשע חמורות, ונשלח אל מאחורי סורג ובריח.
קשה אפוא להעלות על הדעת פניית פרסה כוזבת ודוחה יותר מזו שביצעה כחול לבן. לאור מעשה פוליטי נואל זה, ססמת בחירות נוספת של המפלגה נראית נלעגת ושקרית עוד יותר: "ישראל מעל הכל". האומנם שיתוף פעולה פוליטי עם מי ששוללים את עצם יהדותה של המדינה, והנותנים כל העת רוח גבית למרצחי הטרור, הינו בבחינת יישום הססמה? שמא עסקינן בתועבה פוליטית מהסוג שבסיומה חייבת להופיע מזימה מדינית שעלולה להביא את המדינה אל עברי פי פחת.
יש לזכור: שיתוף הפעולה של רבין עם חמשת הח"כים הערבים לאחר הבחירות של שנת תשנ"ב (1992) הביא בתוך כשנה לשיתוף פעולה עם רב־המרצחים יאסר ערפאת, שהביא לעולם את פשע אוסלו, על 2,000 קורבנותיו הישראלים, כמו גם להרס כלכלי מוחלט בשנים
תשס"ב־תשס"ג (שלהי 2001 עד ראשית 2003). שיתוף הפעולה של אהוד ברק במערכת הבחירות בתשנ"ט (1999) עם הבוגד, המרגל והעבריין הנמלט, עזמי בשארה, ועוד יותר מכך, עם ראאד סאלח, יורשו הפוליטי והדתי של גנרל האס־אס אמין אל־חוסייני, הביא את הנכונות למסור לערפאת 90% משטח העיר העתיקה של ירושלים, לרבות הר הבית, 97% משטחי יו"ש, נכונות בשלב הראשון לקלוט מאות אלפי ערבים לתוך ישראל וגירושם של כמאה אלף יהודים מיהודה ושומרון.
כמה לעג, חרפות וגידופים ספג נתניהו כשהזהיר במערכת הבחירות האחרונה ובזאת שקדמה לה מפני שיתוף הפעולה הפוליטי הוודאי בין כחול לבן לבין המשותפת, שביסודו הקמת ממשלה שתישען, בין מבחוץ, בין מבפנים, על הפועלים לחורבנה של ישראל כמדינה יהודית בכנסת. שוב, בפעם המי יודע כמה, השמאל הקיצוני בתקשורת נוהג על פי משנתם של החזירים האדומים ב"חוות החיות" של ג'ורג' אורוול: האמת של נתניהו הופכת לשקר, ושקריהם לגבי נתניהו מוצגים כאמת. 
מעללי כחול לבן בשבוע הראשון שלאחר הבחירות מוכיחים מעל לכל ספק את הכזב הבוטה בססמת הבחירות שלה "ישראל מעל הכל". אמור מעתה, תאוות שלטון בלתי מרוסנת מעל הכל. זוהי ססמת הבחירות הראויה של כחול לבן.
כאמור, בצדק רב הגדיר אביגדור ליברמן השבוע את מנהיגי ומצביעי המשותפת כאויב. לאור זאת, חייב הוא לשאול את עצמו כשהוא עומד מול המראה את השאלה הבאה: האם אני רוצה בממשלה שבה כחול לבן משתפת עמם פעולה? תשובה נכונה על שאלה זו, והסקת מסקנות ממנה (קרי חבירה אל ביתו הפוליטי זה קרוב ל־30 שנה) תביא לכך שהשנה הבאה תהיה שנה טובה לעם ישראל בארץ ובתפוצות.