זו אינה גזירת גורל, ואם זה נוחת עלייך פתאום בצורת אגרוף, כוס מתנפצת או סכין חדה, אל תחפשי יותר מדי אשמים, בטח לא מעולם הרוח והמזל, יש רק אשם אחד, והוא עומד כאן אל מולך, באמוק, בעצבים, בזעם אימתני, אישך, בעלך.



עד לכתיבת הטור שלי לא הצלחתי להשיג אותו, והאמינו לי שניסיתי, כנראה שהוא לא איש של פייסבוק, ונסיבות החיים הובילו אותו למחוזות אחרים, רחוקים מהעולם הווירטואלי. חברת ילדות משותפת סיפרה לי שראתה אותו לפני כמה שנים בירושלים, בידו האחת תפילין ועל ראשו כיפה לבנה. כשזיהתה אותו וקראה בשמו, נקרא לו אביתר, עצר ושאל בלקוניות, “אנחנו מכירים?". כשהזכירה לו את בית הספר היסודי ואת המורה הצעקנית לאומנות, שאותה גם סנילי לא ישכח, מלמל משהו לא ברור, “אה, יופי, בשורות טובות", האיץ את הליכתו והלך לדרכו.



אני זוכרת את אביתר. ביום שבו הגעתי לכיתה א' מאזור אחר לגמרי בעיר, אף אחד לא שיחק איתי, כולם היו יוצאי היחידה המובחרת של הגן הפרטי שממול לבית הספר, וילדה זרה, שמנמונת עם סנדלי שורש וקוקו, לא עניינה אף אחד - ואולי בצדק. הוא, אביתר, דווקא כן ניגש אליי, עם עוד ילד, איתי. “מה, מרביצים לה?", שאל איתי ושלח ידו אל הקוקיות שלי, מנסה למשוך אותן. לא הגבתי. “מה אתה עושה?", הגן עליי בגופו ונעמד מול איתי ועוד לפני שהגיב איתי ואחת הקוקיות שנשלפו בחוזקה מראשי בידו, נשלחה אליו רגלו של אביתר ובעטה בבטנו. איתי התקפל, ואת בכיו שמעו בכל מגרש הספורט.



אביתר נענש, לשתי ההפסקות הבאות לא יצא, ובכל פעם שדיברה המורה על אלימות, הזכירה את מקרה הבעיטה והצביעה על האשם. אבל אני נכבשתי. ידעתי כי אני רוצה שהוא יהיה חבר שלי, אהבתי אותו מאוד בהפסקות עם הכדור שהכנו מגזרי נייר ועם הסנדוויצ'ים שאותם היינו חולקים. הוא נתן לי משלו, שתמיד היה מושקע, עם חתיכת בשר כזו או אחרת, ואני נתתי משלי, עם חביתה, גבינה צהובה או חתיכות זיתים בפנים. ולמרות שבאנו שנינו מבתים מסורתיים, הכשרות לא עניינה אותנו שם בפינה המוצלת היחידה בבית הספר, זו שמבין הברזלים המקיפים אותה היה ניתן לנופף לשלום לזקנים המדברים יידיש ולתהות על הקעקועים שיש להם על הזרוע.



היו ימים שבהם אביתר לא פצה פה. לא רק בשיעור לא דיבר ולא ענה למורה כששאלה אותו על בריאת העולם או על תיבת נח, אלא גם איתי לא דיבר, ובכל זאת, בהפסקה ידו לא משה מידי, המשיך לאחוז בה גם לקול צחוקם וה"איכס, הוא נותן יד לבת" של חבריו. בימים האלו לא שאלתי מה קרה, על מה העצב ומי הרגיז אותו. ישבתי על ידו, בצעתי מן הסנדוויץ' שלי כמין הרגל ונתתי לו. הוא, בתגובה, נתן לי את כל הסנדוויץ' שלו ואמר “היום אני לא אוכל מזה". מיותר לציין שלקחתי ואכלתי, אף על פי שטעם הבשר, הנקניק או הנקניקייה היו אחרים, פחות עשירים.



הייתה לו אמא נהדרת לאביתר, קראו לה גילה, היא הייתה גבוהה מאוד, שיער ג'ינג'י ארוך, אגן מפוסל וחיוך אמהי כמו שרק מי שאוהבת אהבה עזה את אלו שיצאו מרחמה יכולה לחייך. “למה את לא באה לשחק עם אביתר?", שאלה אותי בסוף כל יום ועניתי שאני רוצה, ושתטלפן לאמא שלי ותבקש רשות, ואבא אפילו ייקח ויחזיר אותי במונית שלו. היא, גילה, הבטיחה לעשות כן מיד כשיגיעו הביתה, לקול צהלות שמחת אביתר ושמחתי. אבל הטלפון מעולם לא הגיע.



***



שנתיים או שלוש אחרי כן אסרו עלינו להגיע אל השבעה, סיפרו שהמשפחה טעונה שם מדי ושלילדים אין מה לחפש שם. “אבל איך אתן לאביתר את השיעורים?", שאלתי את המורה ואת הפסיכולוגית שעמדה על ידה. “אביתר פטור משיעורים לתקופה הקרובה, אל תדאגי". השיבה לי. סיפרו שאמו גילה כבר איננה בין החיים. “מה, היא הייתה זקנה ומתה?", שאל איתי, שאף פעם לא שכח לאביתר את הבעיטה, חצי מבודח. אבל מבטי התלמידים נחרדו, מבוהלים, הביטו אל הפסיכולוגית וביקשו שתיתן תשובות, אבל כמה שפחות מפחידות. “היא מתה בנסיבות מצערות, כל שאנחנו יכולים לעשות עכשיו הוא להיות חברים טובים כשאביתר ישוב לכיתה ולא לדבר איתו על זה, בסדר?", הביטה בי. ואני, שאת יצר הסקרנות שלי אף פעם לא הצלחתי לכבוש - למה בזמן עבר? אני עדיין לא מצליחה לכבוש אותו - סירבתי לענות לה והשפלתי את מבטי אל המחברת. “זה מובן, מרסל? למה את לא עונה לי?", התעמקה דווקא בי. מבטי התלמידים חדרו אליי כחצים. “אנחנו לא שואלים אותו מה קרה, זה מובן?", הגבירה את קולה. “מובן", אמרתי לקול הצלצול הגואל שהגיע וברחתי אל החצר.



דקות ארוכות הבטתי בסנדוויץ' שלי, לא רעבתי אליו, הוא לא היה טעים כמו הסנדוויץ' של אביתר, ובלעדיו לא כיף לאכול. אחד הזקנים, זה עם הקעקוע הכי בולט, ניגש אל גדר הברזל מצדה השני, אחז בה ואמר לי “אל תהיי עצובה, אבא לא בוחרים והאמיני לי, יש אנשים רעים בעולם, אביתר המסכן". כשאמר אביתר הזדקפתי. “אתה יודע מה קרה לו?", שאלתי. “אבא שלו, מקנאה, לא עלינו, רצח את אמא שלו, מספרים שבאמבטיה! אוי אברוך, מסכנה".



מורה אחת, תורנית חצר שראתה את שיחת התלמידה עם האיש המבוגר, רצה לעברנו. “אתם מכירים?", שאלה כשהיא מושכת ידי אחורנית, “כמה פעמים אפשר להסביר שעם זרים לא משוחחים?", כעסה. במחשבה אחורנית, מלבד מורה אחת, שנאתי את בית הספר הזה. ההמתנה לאביתר הייתה הזמן הכי מבוזבז בחיי. הוא מעולם לא שב, חודש אחר כך, קצת לפני חנוכה, השלכתי את כדור הנייר לפח ושבתי לאכול את הסנדוויצ'ים שהכינה לי אמי. חברים עדיין לא היו לי, ואיתי שב להציק ולבעוט בי, עד שתפסתי אותו יום אחד אחרי שעות הלימודים והראיתי לו שגם נשים יכולות לבעוט. אפו המדמם ושפשופי האימה על ירכיו ורגליו הרחיקו אותו ממני עד סוף הלימודים, אבל את זאת הוא לא שוכח לי. גם היום, 22 שנה אחרי, הוא מגיב ברוע, כאחרון עברייני המקלדת, על כל כתבה המתפרסמת עליי. אותי זה מצחיק.



***



חברת הכנסת מיכל רוזין קידמה ואף העבירה חוק שלפיו נשים שרצחו את בעליהן המתעללים לא יוכלו לשבת בכלא ליותר מ–15 שנה. הדבר ייחשב כמאסר עולם, אבל לא יום יותר מ–15 שנה. חוק מבורך.



אם תשאלו אותי, ואל תקראו לי אנרכיסטית כי אני לא, כל יום שבו אישה שהתלוננה עשרות פעמים על בעלה, ששהתה במקלט לנשים מוכות, שעמדה בקשר עם מרכזי הרווחה ושעל גופה אין ספור צלקות - יושבת בכלא על שלקחה את הקרב על חייה לידיה, הוא יום מיותר. הנשים הללו צריכות להיות חופשיות, מאושרות ולבנות את חייהן מחדש.



אריקה פרישקין, אנסטסיה מיקל, כרמלה בוחבוט, דלאל דאוד, סימונה מורי ועוד רבות שחיו חלק ניכר מחייהן בגיהינום, חוו תקיפות מיניות מצד בעליהן, גילוחי ראש, מכות עד זוב דם, נעילות בבית, הרעבה וכו' לא צריכות לחוות את החלק הנותר של חייהן בין סורגי הכלא ולגדל את ילדיהן, שגם ככה פצועים, מרחוק.



***



אביתר עבר בית ספר ועיר. אחיותיו הגדולות החליטו שזה טוב בשבילו, התחלה חדשה, בלי לצעוד כל בוקר על אותן המדרכות שבהן צעד עם אמו בדרכו אל בית הספר, בלי להיזכר בבורקס שהייתה קונה לו לפני הצלצול ובבדיחותיה על קולות הנחירה שהיה משמיע אביו ברגעים שבהם היה הכי פחות מסוכן. התבאסתי שדווקא זו שלמדה איתי פגשה אותו שם בירושלים ולא אני. אני נכספת לדעת אם הוא זוכר אותי, את הסנדוויצ'ים ואת הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי כמה גבר יכול להיות עוצמתי וחזק ובכל זאת, לנתב את זה להגנה. הוא הגן עליי שם בחצר, כי זה טבוע בו, הגבריות היפה כל כך. ואני מפחדת לחשוב מה קורה בכל פעם שמגיעה אמו הג'ינג'ית היפה לחלומותיו והוא מתעורר מיוזע ביודעו שדווקא עליה, מכולן, לא הצליח להגן. היה לה חיוך יפה, כמו מישהי שלמרות מה שעברה, אהבה את ילדיה וקראה בשמם - עד מוות.