השקט האורבני, המנועים הדוממים והאספלט הנטוש, שמשרים על אחרים רוגע מקודש ביום כיפור - מלחיצים אותי. בשנים האחרונות קשה לי יותר ויותר עם התאריך הנקוב.
הרעיון והמשמעות העתיקים שניצבים מאחורי המועד חשובים ועילאיים. התפיסה שלפיה לפחות פעם בשנה היחיד חייב בדין וחשבון מוסרי על מעשיו מול האחר ומול המקום היא נפלאה. בחברה שמנוהלת על פי המוטיבים האלו אשמח לחיות. למרבה הצער, היישום הנוכחי והעדכני שלנו הוא חלקי ובעיקר צבוע, ולכן אינני נסחף כבעבר בלהט הכלל ישראלי שמגיע בבואו של כיפור.
שעות אחדות לפני כניסת החג משתלטת מעין עננה כבדת משקל על הרחובות בארצנו. מדברים על קדושה וטוהר ודנים בנושאים של מעלה. ממהרים לארוחה המפסקת ומתכוננים לרגע החשוב ביותר בשנה, שבו שערי שמיים יינעלו. אחר כך, בנעלי בד, כשביד טלית עטופה, מגיעים לבית הכנסת חמושים במבט חמור סבר ובנכונות להתייצב מול האל. רצוי בצניעות. המחשבות והמלל מלאים בחרטה בנוגע לחטאים, אבל על הנייר בלבד. רק לכאורה.
מזמן השתעבדנו לסממנים החיצוניים של ההליך. בפועל הציבור בז לתוכן האמיתי שחשבון נפש אמור להביא - ומבטל אותו. במקום לשוחח על מהות מדסקסים שעות בקולינריה ומדקדקים בענייני הצום. מתפייטים סביב שאלות שוליות על עינויי הגוף. האם צחצוח שיניים שנעשה בשוגג ומעט מי פה הורסים לחלוטין את כל השעות שבהן נמנענו מדבר מאכל, או שמא מותר הדבר והצום עדיין תקף לטובת הרישום בספר החיים? ואם בספר החיים עסקינן, כמה מצוות יביאונו בין דפיו ואיך בכלל סופרים אותן?
את שאר הקושיות כולנו מכירים, שמענו אותן עשרות פעמים בעשרה בתשרי: מתי מתחילה הארוחה המפסקת? איזה הרכב תזונתי מקדים מסייע לעבור את היממה הקשה באופן החלק ביותר? מה חשוב יותר - לשמוע "כל נדרי" או "נעילה"? אם מדוושים על אופניים וצמים תוך כדי כך, המצווה מכפרת על העוון?
השאלות הללו עוד טובות לעומת חלק מההתרחשויות שקורמות עור וגידים בשטח בזמן אמת. בזיכרונות הילדות שלי, שנדמה לי שכולכם תזדהו עמם, הצמים האדוקים מגיעים לצמתים מרכזיים בעיר, מסתובבים בחולצות לבנות מעומלנות, משוחחים על הקדוש ברוך הוא וטראח, פתאום מפליאים את מכותיהם בעוברים ושבים ולחלופין בקורבן תמים שלא מבין מה נפל עליו ומאין.
זה עובד לא פעם בהקבלה ישירה לשמירת קדושת היום - ככל שהאדם דבק יותר במנהגי הכיפורים, כך מתעצם הסיכוי שיוריד כמה חבטות הגונות באחת מהקטטות הקבועות. איך ומדוע הפך החג לאלים במיוחד? אין לי מושג. אולי הרעב והשעמום היחסי הופכים את השעות למועדות לפורענות. בכל מקרה, עם הזמן העניין הפך לטקס קבוע. הוא יכול להתחיל סביב ויכוח פעוט ובקלות מבהילה להתפתח לריב המוני ומדמם.
מאז שהייתי בן טיפש עשרה ועד היום אותו דבר - מכות בצומת. והיה ולא מכים, זורקים ביצים. אנשים עומדים בנקודות אסטרטגיות ומפציצים רוכבי אופניים וקורקינטים חשמליים. אין סיבה. וכשחס וחלילה מישהו נקלע למצב חירום שמחייב אותו לנסוע ברכבו הממונע - הלך עליו. הצמים התשושים ביותר, אלו שכמעט מתעלפים מהחום ומהמחסור הקלורי ומתחננים לגבאי שידליק מזגן כי הטמפרטורה גומרת אותם, יקומו כשמשון הגיבור ברגע שיזהו צליל של אוטו נע מקילומטרים ויסקלוהו באבנים.
מה שיפה בכל המעשים הללו ומסמל את אחדותנו הוא העובדה שעל הטקסים הבלתי כתובים הנ"ל חתומים חילונים ושומרי מסורת כאחד. כולם מצליחים ביום שאמור להיות החשוב ביותר בשנה לפעול זה לצד זה בשילוב ידיים כבנדיטים מקצועיים. הצורך לשבת ולדון עם הזולת ועם עצמך ולהתחבט בכל הנוגע לצרות שעשית בשנה החולפת מתפוגג.
במאמר מוסגר אומר שאת ההתדיינות הזו ראוי וצריך לעשות לאורך השנה ובמהלך חיינו. אדם מוסרי בודק שכל פעולה שהוא עשה הייתה הטובה ביותר האפשרית, בהתחשב כמובן בנסיבות. אצלנו המכלול צומצם ליום אחד, שגם בו נדמה לי שאנחנו נכשלים במלאכה. התעמתות עם השדים והדברים המכוערים שהעכירו את הנפש בחודשים החולפים היא קשה. צום לעומת זאת קשה הרבה פחות, ואם על הדרך גם רואים כמה סדרות שהורדנו, היום הזה ממש טס מהר. והעיקר שבסוף נוכל להביט בפני חברנו ולומר: "השנה היה לי צום קשה, אל תשאל".