אקדחים מעשנים: בקשתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לקיים שימוע פתוח, כך שהציבור יוכל לעקוב אחרי טיעוני סנגוריו בשידור חי, הינה תקדימית אומנם, אולם ראויה ביותר; ואילו נימוקיו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לדחיית הבקשה מוכיחים כי לא יהיה זה שימוע ב"לב פתוח ובנפש חפצה", אלא רק עוד שלב בפוטש הפוליטי במסווה משפטי שנרקם נגד נתניהו. שני נימוקיו לדחיית הבקשה מופרכים עד כדי כך שיש קושי לעכל כי יצאו מתחת ידיו של היועמ"ש.
הנימוק הראשון הוא שמעולם לא התקיים הליך שימוע פומבי לאיש ציבור. נו באמת. הליך זה לא התקיים מעולם, משום שבקשה כזו מעולם לא הוגשה. על פי נימוק חסר יסוד זה, עולם המשפט צריך היה להיות תקוע אי שם בתקופת האבן, שהרי אפשר היה לא לקבל כל חידוש שנתחדש מאז, באותו נימוק אווילי.
הנימוק השני מופרך עוד יותר. על פיו, אין לקיים שימוע פומבי היות שההליך נועד לשכנע את מקבל ההחלטה - היועמ"ש - ולא את הציבור, בצדקת הטענות שלא להגיש כתב אישום. על פי נימוק זה יש לקיים את כל המשפטים במדינת ישראל אך ורק בדלתיים סגורות, שהרי מטרתו של כל משפט הינה שכנוע השופט. היועמ"ש, לשיטתו, רוצה להשיב אותנו למערכת משפט בנוסח אנגליה עד מחצית המאה ה־17, שכל דיוניה היו סגורים ומסוגרים.
בנוסף להיותם נלעגים, נימוקיו של היועמ"ש הם גם נימוקי כחש. הסיבה האמיתית להתנגדותו לקיום שימוע פומבי יסודה בנימוקיו של נתניהו לקיים שימוע פומבי. זה שלוש שנים, תוך שיתוף פעולה מלא בין פרקליטים עבריינים לכאורה מהפרקליטות המעורבים בתיקים, לבין צבא שלם של כתבלבי חצר, מתנהל מסע השמצות מגמתי ושקרי נגד נתניהו. יסודו של מסע זה בהדלפות שקריות ומטעות של אותם פרקליטים לעושי דברם בתקשורת - גיא פלג, רביב דרוקר, אמנון אברמוביץ', ברוך קרא - רשימה חלקית ביותר.
מטרתו הנפסדת של מסע פרוע ועברייני לכאורה זה הינה שפיטתו, הרשעתו והוצאתו הפוליטית להורג של נתניהו בכיכרות העיר והתקשורת. את תעודת הכשרות להתנהלות עבריינית לכאורה זו מנפיק מנדלבליט עצמו, בכך שהוא מתעקש שוב ושוב שלא לעשות ניסיון כלשהו לאתר את הפרקליטים המדליפים.
מנדלבליט חפץ בשימוע שבו מסע הדלפות מכוער ושקרי יציג את טיעוני סנגוריו של נתניהו כטיעוני סרק. סופם יהיה להידחות, והחשדות נגד נתניהו כביכול רק יתחזקו בעקבות השימוע, וסופם יהיה כתב אישום חמור. יהיה זה המשך ישיר להתנהלות מבישה שמטרת העל שלה היא מניעת כל אפשרות למשפט הוגן, כפי שהתבטאה מפורשות השבוע כלת פרס ישראל למשפט, פרופ' רות גביזון.
באם היו פומביים, בארבעה ימי טיעון דחוסים היה כדי להמחיש לציבור עד כמה עסקינן בחשדות מופרכים עד כדי גיחוך, שאין ולו אבק ראיה להוכיחן מחד, ומאידך, כי קיימות אינספור עובדות מוצקות המקעקעות לגמרי את החשדות נגד נתניהו. זאת ועוד: סנגוריו של נתניהו היו יכולים להוכיח בנקל כי החשדות המשמעותיים היחידים לגבי התנהלות פלילית כלשהי בתיקי נתניהו הם בראש ובראשונה בעצם ההוראה על פתיחה בחקירה פלילית בכל אחד משלושת כתבי החשדות. שניים משלושת החשדות יסודם ביחסי גומלין בין פוליטיקאי לתקשורת, מערכת יחסים שבשום מדינה דמוקרטית לא שימשה נימוק לפתיחת חקירה פלילית נגד פוליטיקאי, אלא אם מדובר במסירת סודות מדינה המסכנים את שלום הציבור וביטחונו.
הפקדת החקירה בידי יחידת להב 433, שבראשה עמד אז ניצב רוני ריטמן, הנמצא בניגוד עניינים חריף וקיצוני עם הנחקר נתניהו, יש בה לכאורה עבירה מובהקת של מרמה והפרת אמונים. ואילו המסכת הבלתי נגמרת של ההדלפות הינה עבירה לכאורה על סעיף 117 לחוק העונשין, האוסר על עובד מדינה למסור ידיעה כלשהי לגורם בלתי מוסמך.
הפוסל במומו פוסל
גיבוש החקירה לכתב החשדות בתיק 4000, שלפיו נתניהו אישר הטבות בסכום הפנטסטי של "מיליארד שקל" לבעל השליטה בבזק וביס, שאול אלוביץ', באמצעות אישור המיזוג בין החברות, הינו כזב עובדתי ומשפטי מאין כמותו. ראשית, ארבעה מאסדרים - רגולטורים בלעז - לרבות היועצים המשפטיים שלהם, אישרו את המיזוג בטרם חתם עליו נתניהו. שנית, הרפורמות שהנהיג נתניהו כשר התקשורת, לא זו בלבד שלא היטיבו עם אלוביץ', חברת האחזקות שלו ובזק, אלא שהתרת השימוש של מתחרי בזק בתשתיות שלו גרמה להפסדים עצומים לבזק, לירידה של כ־70% בערך מנייתה ולהתרוששותו של אלוביץ' עצמו.
גם "התמורה" שקיבל כביכול נתניהו בעבור "ההטבות" שנתן לבזק ויס, "סיקור אוהד יוצא דופן", אינה אלא ילקוט כזבים רב־ממדים. בפועל, על פי העיתונאי אלי ציפורי, היחס בין כתבות אוהדות לשליליות לגבי נתניהו ובני משפחתו באתר וואלה הינו אחת לארבע לפחות, לטובת הכתבות השליליות.
בכך עוד לא נאמר דבר על האמצעים הברבריים בנוסח הקג"ב והשטאזי שהביאו לגיוס עדי המדינה הכוזבים נגד נתניהו, הכל תוך רמיסת פסיקתו של בית המשפט העליון - "הלכת אלזם". בכך יש כדי עבירות לכאורה, הן של שיבוש הליכי חקירה והן של שימוש לרעה בכוח המשרה, הן על ידי החוקרים והן על ידי הפרקליטים המלווים אותם.
טיעון סדור, ענייני ומקצועי לעילא של סנגוריו של נתניהו, בשידור חי, היה בו כדי להציג לעיני הציבור את קלונם של מנדלבליט וכפיפיו ואת היותו של נתניהו לקורבנם, ללא כל עוול עברייני ו/או מוסרי מצדו. את זאת בדיוק רצה היועמ"ש למנוע בכל מחיר. בהיעדר בנמצא ולו נימוק טוב אחד למנוע באמצעות "אור השמש", שהוא המחטא הטוב ביותר, קרי שימוע פומבי, את חשיפת האמת המשפטית והעובדתית, נאלץ היועמ"ש להשתמש בשני הנימוקים נטולי היסוד הנ"ל.
בכל הופעה פומבית של היועמ"ש בשלוש השנים האחרונות חזר הוא שוב ושוב על האמירה שלפיה כל השיקולים המנחים אותו ואת יתר העוסקים בתיקי נתניהו הם ענייניים, ומטרתם להגיע לחקר האמת. בכל הופעה שכזו הוא גם טרח להוקיע את אלה הטוענים ההפך, תוך הפניית אצבע מאשימה כלפי ראש הממשלה. זהו התרחיש המובהק ביותר לאמרה "הפוסל במומו פוסל".
היה זה לא אחר מאשר מנדלבליט עצמו שטען, בעת שנחקר כחשוד במרמה והפרת אמונים בפרשת אשכנזי־בניהו, המכונה בכזב בתקשורת כ"פרשת הרפז", שהטיח ביועץ המשפטי דאז את הדברים הבאים: "היועמ"ש וינשטיין תופר לי תיק כדי לסכל את המינוי שלי", והכוונה למינויו כיועץ המשפטי לממשלה.
זאת ועוד, בעתירה שהגיש לבג"ץ טען מנדלבליט כי "גורמי החקירה הדליפו הדלפות פסולות ואסורות של חומרי חקירה", וכי מדובר ב"התנהלות מכוונת שנועדה לפגוע ולהפעיל לחץ פסול על מקבלי ההחלטות"; ולבסוף: "התנהלות הפרקליטות מעלה חשש כבד, שלפיו עניינו לא נבחן על ידה באובייקטיביות וללא משוא פנים, וכי המטרה שנעמדה לנגד עיניה היא אם יש משמעות פלילית למעשיו. יש אפוא לחשוש שמא המטרה שעמדה לנגד עיניה הייתה השפעה על עתידו המקצועי". כל אלה הם מעלליו של מנדלבליט עצמו לכל אורך "חקירת" החשדות נגד נתניהו, שהוא מפקח עליהן אישית מתחילתן ועד סופן.
מנדלבליט חייב אפוא להסביר לציבור מדוע כשהוא נמצא בחקירה כחשוד, מותר לו להאשים את היועמ"ש בתפירת תיק, ואילו לנתניהו אסור להטיח בו את אשר הוא עצמו הטיח בקודמו לתפקיד. על מנדלבליט גם לשכנע מדוע בכל הנוגע לניקיון כפיים, עדיף הוא על קודמו לגבי סוגיית "תפירת התיקים". אם לא יעשה כן, מספק הוא בעצמו נימוק נוסף להתעצמות חוסר האמון הציבורי בו ובממסד המשפטי כולו.
בכדי למנוע כרסום נוסף זה, אין להתפלא אם היועמ"ש ינקוט בסיום השימוע את המהלך הציני והמרושע הבא: הוא יבטל את האישום בעבירת הפרת האמונים בפרשת נתניהו־מוזס - בעיקר כדי למלט את האחרון מכתב אישום - ואז יטען כי קיים שימוע "בלב פתוח ונפש חפצה", ולכן גם השתכנע מנימוקי הסנגורים וביטל את הכוונה להגיש כתב אישום בעניין זה.
אולם, יוסיף ויטען מנדלבליט, כי כלל לא השתכנע מטיעוני הסנגורים לגבי תיק 1000 - הסיגרים והמשקאות - ועוד יותר מכך לגבי תיק 4000, היות שכאן מדובר ב"ראיות ברזל" שהסנגורים לא הצליחו להפריכן. לפיכך, לשיטתו של היועמ"ש, יש מקום להגיש בגינן כתב אישום חמור נגד נתניהו. אכן, אין גבול לציניות ולכחש.