זו הפעם הראשונה שהילדה שלי חולה. מה זה חולה? משתעלת ומנוזלת ברמה שכואב הלב. ברגע שנכנסה השנה החדשה היא תפסה צינון שהשם ישמור. אולי זו מקריות, ואולי היא פשוט לא טיפוס של חגים. לא יודע. בכל מקרה זה התחיל בנחירות ובחרחורים קלים שהגיעו מעריסתה בלילה. בתחילה לא חשדתי אפילו שמדובר בבעיה רפואית, היות שאשתי ואנוכי בעלי יכולת נחירה ברמה של מנסרה בינונית. אם בארזים נפלה שלהבת, מה אשמתה של תינוקת מסכנה וחמודה שקיבלה את הגנים המרעישים של הוריה? רק שלא תדאג, כי בסוף גם אבא ואמא שלה הנחרנים מצאו שידוך הולם. יש שוק אפילו לזן הזה.
אחרי מבט מעמיק והתעצמות התופעה התחדדה אצלנו התובנה שלא מדובר בצליל בלתי מזיק בלבד אלא שהילדה חולה להחריד. לתינוקות, לצד העובדה שהם קטנים, חמודים ומופלאים, יש מגרעת בולטת, שנובעת מהעובדה שמערכת החיסון שלהם טרם התגבשה. כל מחלה, וירוס ושאר מרעין בישין שנמצאים בסביבה נדבקים אליהם בלי שום רצון להתפנות.
גן, חברותא, מחלה של הורים - ואחת שתיים הצרה נוחתת על הזאטוט חסר הישע. ומה שנראה חסר חשיבות אצל בגיר, הופך לסיוט רפואי אצל פעוט. בהתאם למשוואה הזו, הקושי הזעיר והמתקתק בנשימה ובאף הפכו לאוטוסטרדה של נזלת בלתי ניתנת לעצירה. ביום ובלילה, אחרי כל קינוח, גילינו שיש עוד. גלים אין סופיים של נוזל פקדו את בתנו. אם היה מדובר במשאב נדרש, הרי שמדינת ישראל הייתה הופכת באחת לעשירה באומות מכוח הייצור הגולמי הזה, ואנחנו למיליארדרים. למרבה האכזבה אין צורך רב במוקוס של תינוקות בשוק. מתברר שיש די והותר ממנו בעולם.
רגע של רצינות: השטף התמידי גרם לה אי־נחת וצער. היא התקשתה לנשום ולהשתלט על המתרחש או בכלל להבין אותו - הכל חדש עבור מיכאלה, גם הטוב בעולם וגם הרע. כאן נכנסה לפעולה הרפואה. פנינו לגורמים המוסמכים: גוגל, רופא, דודה וסבתא. לא בטוח שבסדר המתואר. מכיוון שמדובר בקטנטונת בת חודשים ספורים, יש מעט מאוד שניתן לעשות.
פתרון מקובל הוא להתיז מי מלח לתוך הנחיריים. אלו מקילים את הגודש. נשמע פשוט וידידותי, אך הלכה למעשה אין הדבר כך. בכל פעם שנאלצנו לתפעל את המכשיר, היא בכתה בכי קורע לב, התנגדה והביטה בנו, הוריה האוהבים והמשקיעים, כאילו היינו שיבוט גנטי משולב ומתקדם של המן הרשע וחמלניצקי גם יחד. עיניה התכולות והתמימות ירו גצי כעס לעברנו, עד שנרתעתי מהמשך הפעולה והעדפתי למות מלהעביר אותה שוב את הייסורים הנוראיים הללו.
כאדם שחושב על העתיד המשפחתי ועל חיבת בתו לטווח הארוך, נתתי לאשתי לעשות את המלאכה. אם יישאר לקטנה זיכרון מהגיל הזה ומהרגעים הקשוחים שהגיעו עם המחלה, עדיף שתייחס את הפעולה הלא נעימה והטראומה לזוגתי ואותי תזכור כמלאך. אלא שמי המלח לא פתרו את הבעיה ורק עצבנו את הקורבנית. הצינון נמשך בעקשנות וברשעות ולמעשה התעצם שבעתיים.
פנינו לפתרון מהתחום הלא קונבנציונלי. סבתות ודודות סיפרו בביטחון שאם שמים חצי בצל מתחת למיטה של החולה לאורך לילה שלם, בבוקר מגלים ישועות ומוצאים את הפציינט בריא לחלוטין ונושם אוויר פסגות. נואשים מהבכי ומהכאבים עשינו כדברי החכמות הקדומות. חתכנו בצל והנחנו במקום המיועד. אחרי שעות מספר גילינו שהחדר של מיכאלה מדיף ריח של קבבייה. אי אפשר לשהות שנייה במקום בלי לבכות. אחרי הביקור שם נזקקנו למקלחת ממושכת ולכביסה בהרתחה. הבצל אכן עשה את מלאכתו, רק שלא בכיוון של המצוננת. התינוקת נשארה חולה והפכה לריחנית הרבה פחות. אנחנו שוקלים בשלב הזה לעבור דירה.
טרם נרגענו מעולם הפירות והירקות, כשמכר רחוק הציע שנזליף על הרצפה בקרבת מקום הלינה שלה שמנים אתריים. הלכתי לחנות טבע והסברתי למוכר מה דרוש לי, על פי הוראות הממליץ ובלי להבין חצי דבר מכל הסיפור. הזבן הנהן כמבין עניין והגיש לי במבט של חכם עתיק כלי קטנטן עם טפטפת במחיר של דירה בלב תל אביב. שילמתי, כי כשמדובר בבריאות שלה אני מוכן למכור גם כליה. הגעתי הביתה ופיזרתי תוך תפילה את החומר היקר לפי ההוראות. בשניות הפכנו משיפודייה לחורשת אקליפטוסים בהודו עם נגיעות של חומר ניקוי. גם זה לא עבד. הילדה עדיין מנוזלת. למוכר נדמה לי שזה עבד מצוין, והוא עומד לבנות עוד קומה בפנטהאוז שקנה באזור יוקרה.
עכשיו לילה. הבית מצחין מערב רב של ניחוחות. מיכאלה נרדמה אחרי מאבק ארוך ועיקש. אמן שתבריא מהר. בהמשך אעביר את הילדה לבידוד. לא גן ולא מפגש עם ילדים אחרים. מצדי שתחיה בבועה, העיקר שלא תידבק ותהיה בריאה.