אם אתם בגיל המעבר, "חמישים" תכניס אתכם לדיכאון בצורה מעולה

"חמישים" אינה סדרה המומלצת לצפייה ברצף לבני גיל המעבר המעוניינים להימנע מדיכאון. גם לכאלה המתקרבים לגיל האמור מומלץ להתרחק ממנה. היא אומנם רעה במובן הטוב של המילה - או טובה במובן הרע של המילה, ואפשר להמשיך עוד ועוד במשחק שמות התואר הנ"ל, אבל להווי ידוע לכל, מראש ובלי תלונות אחר כך: צחוקים חסרי שליטה לא יאחזו בצופה. הסיכויים גדולים יותר לרצון לברוח.

המליצה לי עליה מכרה דומעת. היא כל כך אמיתית, אמרה הדומעת (המתקרבת לגיל המעבר). גיבורת הסדרה היא אלונה, בת 49, רגע לפני החלפת קידומת ל–50, תסריטאית המנסה למכור סדרה, אם חד־הורית לשלושה מתבגרים, בת לאב שלוקה בדמנציה ולאם שהלכה לעולמה, בעלת שלפוחית רגיזה שכבר בפרק הראשון נותנת את אותותיה במפגש מיני שנולד בטינדר עם גבר צעיר ממנה ב–15 שנה. ובקיצור, החיים כפי שהם ישר בפרצוף.

את הסדרה כתבה הסופרת והתסריטאית יעל הדיה הידועה והמוכרת בזכות הסיטואציות המדויקות שיוצאות מתחת ידה. גם "חמישים" זוכה לטיפול דומה משפיץ העט של הדיה, והתוצאה חסרת רחמים כלפי הצופה לא פחות משהיא עושה את המוות לאלונה.

אין בחיים של אלונה תפוחים ותמרים. אין חן ושמחה. היומיום שלה אפור ומוזנח כמו החיצוניות חסרת הטיפוח שלה, כמו השיער שלה, שכבר מזמן נזרע בקווי פלפל ארוכים של שיבה. המגעים עם ילדיה המתבגרים הם בעיקר כאלה מסוג של חיכוך, שיוף פיסות נייר לטש גס אלה באלה. הגינקולוגית מתייחסת אל אלונה כאל מכונה, מתעלמת מהאינטימיות הכפויה שבמפגש. פקיד מס ההכנסה הוא פקיד מס ההכנסה שצייר אפרים קישון.

תמונה אחרי תמונה נתקעת בגרון, מעיקה, כאילו החליטה יעל הדיה עם עצמה עוד לפני שישבה לכתוב את התסריט לגזול מאלונה ומהצופים כל אפשרות לקצת פוזיטיביות בחיים. שלא יהיו לכם אשליות, מודיעה הדיה בקול גדול, החיים בגיל המעבר הם על הפנים. ומכיוון שמטבעה היא כותבת מדויקת, יצאה מתחת ידיה כאמור יצירה שהיא טובה במובן הרע של המילה, או רעה במובן הטוב של המילה, ובכל אופן סדרה שאין לי כל כוונה לצפות בעוד דקה נוספת ממנה. לסבול אפשר גם בלי להפעיל טלוויזיה.