הלקח שלמדנו ממלחמת יום כיפור הוא שלעולם לא נופתע. מאות ספרים ומחקרים נכתבו על אותה "הפתעה", שבגינה חשש שר הביטחון משה דיין כי הבית השלישי בסכנה. מאז לא עובר יום בלא שנתניהו יכריז שהאיראנים והמלחמה בדרך. לפני הבחירות הכריז שמעולם לא היה מצבנו הביטחוני טוב יותר. לצורכי בחירתו מחדש כינס השבוע את הקבינט כדי לדווח (שוב) שאנחנו על סף מלחמה. בעוד טראמפ נוטש את סוריה ומעמיק את האחיזה האיראנית באזור, דורש נתניהו מיליארדים על חשבון צורכי הציבור כדי לא להיות מופתע במלחמה הבאה, מה שמחזיר אותנו לאותה מלחמה ב־73'.
לא הפתעה קרתה שם, אלא מדיניות ביטחון ומהלכים צבאיים ומדיניים שנוהלו על ידי אידיאולוגיה. כדי להתחמק מניתוח מרכזיותה של האידיאולוגיה בניהול מלחמת יום כיפור שיווקה המנהיגות דאז לעם כי המלחמה פרצה בהפתעה. מניין ההרוגים והפחד מזעם הציבור והמשפחות השכולות מנעו מהם לומר את האמת: הימרנו. ידענו שהמלחמה בפתח. חשבנו שנוכל לסיים מהר, לכבוש שטחים נוספים במחיר של מעט הרוגים, וכך נסיר את הלחץ לנסיגה מסיני ונשיג שקט בינלאומי לטובת השטחים שנכבשו בששת הימים - הרי הותקפנו! ואכן, כמתוכנן, המלחמה הסתיימה בק"מ ה־101 במצרים ו־70 ק"מ מדמשק.
לא הייתה שום הפתעה. ההימור היה תוצאה של אידיאולוגיה שבצדה תכנון מקדים ומושכל של מקרים ותגובות. לפני כמה שנים כתבתי ב"מעריב": "ב־2003 הנחיתי פאנל בסרט הדוקומנטרי 'ישראל גלילי - הטבח של גולדה' (במאי: רון מיברג, ערוץ 8), שעסק בישראל גלילי ככוח המניע מאחורי החלטות צמרת המדינה לקראת אותה מלחמה. המסקנה שלי הייתה שלא הייתה שם שום הפתעה. הקרבות פרצו בגלל האידיאולוגיה של צמרת המערך וצמרת צה"ל. תהיה מלחמה? נדפוק אותם מהר, חזק ובאופן אלגנטי, כמו שאמר חיים בר־לב לפני מלחמת ששת הימים".
באוגוסט 73', חודש לפני המלחמה, כאשר הוא מודע לאיומי המלחמה וללחץ הבינלאומי לוותר על סיני, ניסח גלילי נייר פנימי הקרוי "מסמך גלילי", שאמר ברורות: "לא יהיה שינוי במעמד המדיני של השטחים".
מלחמת יום כיפור פרצה כי מצרים רצתה במלחמה, ישראל פחות, אבל הצמרת הייתה מוכנה להיגרר ולהמר. קל היה להיגרר (כלומר, לרצות) ל"מלחמת יום כיפור" משום שגם ארה"ב רצתה בה. במקרה של מלחמה על פי הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה, ישראל תנצח וההשפעה האמריקאית במזרח התיכון תתחזק.
דיין בגולן בתום המלחמה. תכנון מקדים ומושכל של מקרים ותגובות צילום: רון פרנקל, לע"מ
שהערבים יתחילו
אפשר להבין את חבורת גולדה, דיין, גלילי ושות', שניהלו באותם ימים את קבינט המלחמה. קורבנות היו חלק מסדר היום הכאילו רגיל של הקמת המדינה וביסוסה. החשבון שלהם בימי ראשית המדינה, להבדיל מזה של יום כיפור 73', היה אסטרטגי־ביטחוני, הגם שהיה אכזרי. גם המניע למלחמה כיום אצל ממשלת המתנחלים נובע מחשבון אידיאולוגי אלוקי שנתמך על ידי כוח צבאי. כאשר אומה מנהלת חשבונות היסטוריים היא אמורה לחשוב ולהחליט בשונה מאזרח שקם בבוקר עם קפה, מאפה ושיר חדש בלב. חללים והקרבת קורבנות הם חלק מטקסים קמאיים שהם תשתית של לא מעט אמונות דתיות.
באותם ימים של 73', ביום רביעי, 3 באוקטובר, כאשר התרעות על המלחמה הקרבה כבר היו ברמה של כמעט ודאות, התכנס קבינט המלחמה בבית גולדה מאיר בירושלים. היו שם גולדה, דיין, גלילי, אלון, דדו ובני פלד, מפקד חיל האוויר. זוהי הישיבה החשובה ביותר לצורכי הבנת גישת הצמרת דאז לקראת המלחמה. החבורה כולה חולקת אידיאולוגיה נחרצת שתכליתה המשך האחיזה בשטחים. ברקע הדיון ניצבת השאלה מי יקטוף את פירות הניצחון שכולם בטוחים בו.
אורי בר־יוסף, חוקר מוערך של המלחמה (שהשתתף באותו פאנל על גלילי), אמר כעבור כמה שנים: "ההנהגה המדינית העדיפה את המלחמה על פני משא ומתן מדיני עם מצרים וסוריה". תא"ל (במיל') דוביק תמרי, חוקר בכיר של אירועי הלחימה ביום כיפור, הסביר ב־2010 כי "הקונספציה הייתה מוכנות למכה ראשונה, לספוג אותה, ואז להחזיר מנה אחת אפיים ולהמשיך להחזיק עוד שנים רבות בשטחים". הוא גם מסיק כי "מאז ששת הימים עוסק צה"ל בשאלות אסטרטגיות תחת המטרייה של גולדה, גלילי ודיין. הגישה ששלטה הייתה כי רצוי שהמלחמה הבאה תתחיל ביוזמה ערבית" (היום מדברים על איראן).
השאלות היחידות שהועלו בישיבת הקבינט הן כיצד מנהלים את המלחמה כך שניפגע (חיילים וממשלה) כמה שפחות ומה יקרה אם משהו ישתבש. דדו אמר: "זה מרגיז שהסורים מחזיקים 600 טנקים מול 60 שלנו, שיש להם 500־600 קני ארטילריה מול 12 שלנו...". גולדה תוהה מה יקרה אם מאחז סורי בגולן תוך כדי מלחמה עשוי להישאר בידם במקרה שתיכפה עלינו הפסקת אש מוקדם מהתכנון (הדגשה שלי).
שום "הפתעה" בפריצת מלחמה לא קיימת בדיון הזה, רק עיסוק בהשלכותיה, כאשר ברור שלא אנחנו נפתח בה. פלד הכניס את חיל האוויר לכוננות, והיה משוכנע שאם יהיה צורך הוא יקבל אור ירוק למתקפת מנע. כשהחלו הקרבות אסרו עליו דדו ודיין להנחית מכה שהייתה מאפשרת שמיים נקיים בהמשך.
אחרי הדיון בקבינט יוצא דיין מדיון המטכ"ל ב־3 באוקטובר היישר לאסיפת בחירות, שם הוא מתווה את חזונו: "עלינו לבנות בתוך תחומי הגבולות החדשים מרמת הגולן ועד שארם א־שייח' ועד פתחת רפיח וירושלים... ברמת הגולן עומדים מאות טנקים סוריים וצריך לדאוג שיישארו כך".
לפני שבוע, כחלק ממלחמת המאסף המטורפת של נתניהו, הוא הכריז שאנחנו במצב ביטחוני על סף דברים נוראיים שאמורים לקרות אם הוא לא יהיה ראשון ברוטציה. הוא מקבל גיבוי מוחלט מהמתנחלים, שותפיו לפאניקה של עליית ממשלת שמאל שעלולה לוותר על גרגיר בגדה, וגרוע לא פחות - לסגור את שיבר הכסף. הלקח הלאומי האמיתי של מלחמת יום כיפור הוא לבחון בראש נקי מהן יכולות וכוונות אויבינו. ובעיקר, כמה אידיאולוגיה וכמה ציווי אלוקי מושקעים מדיניות הביטחון של הבלוק הימני של נתניהו על חשבון שיקולי ביטחון לאומי וצבאי.
