לא פעם מתפרסמים סיפורים על זוגות נשים המעוניינות להביא ילד לעולם בהריון משותף. הליך זה מתאפשר כאשר אחת תורמת את הביצית להפריה מתרומת זרע, והשנייה נושאת את הביצית המופרית ברחמה ויולדת את ילדן המשותף. רבים לא יודעים כי ההליך להכרה בהורות של זוגות רבים של נשים הוא קפקאי, והדרך להורות רצופה מכשולים ובירוקרטיה. 

בשנים האחרונות, נוכח התמורות החברתיות והתפתחות תהליכי הפריון הטכנולוגיים, נסללה הדרך להבאת ילדים לעולם בקונסטלציות חדשות שאינן בהכרח גנטיות, והממסד המשפטי נדרש לא פעם להתאים את עצמו לעת הנוכחית. בהתאם לכך, הפסיקה התגברה לא מזמן על היעדר חקיקה בעניין ההגדרה המתייחסת ל"מיהו ההורה" על ידי קביעת קריטריונים מוגדרים להורות
 
הזכות להורות ולחיי משפחה מוכרת כחלק מזכויות היסוד של האדם בישראל, כחלק מטבעו של האדם, חירותו וכבודו, ומהווה חלק בלתי נפרד מהזכויות החוקתיות לכבוד ולשוויון.
 

בעצם קביעת הקריטריונים להכרה בהורות, הממסד המשפטי בא לברך ויצא מקלל. קריטריונים אלו יוצרים מדיניות מפלה להורים בני אותו מין ופוגעים בזכות לכבוד ושוויון. בני זוג מאותו המין צריכים לעבור דרך ארוכה, מתישה ומבישה לצורך הכרה בהורותם למול המדינה ושמים את הורותם של בני הזוג מאותו מין, קל וחומר של ההורה הלא גנטי, בעמדה נחותה פי כמה וכמה מהורותם של בני זוג הטרוסקסואלים. 
 
במקרים של זוגות נשים, עד היום האם הביולוגית במקרים כאלה הייתה זו שנשאה את העובר ברחמה וילדה אותו, ואילו לאם השנייה התייחס משרד הפנים כאל "תורמת ביצית", וזכויותיה ההוריות היו ניתנות לה רק מכוח צו הורות של בית דין למשפחה ומכוח הזוגיות שלה עם בת הזוג היולדת. אלא שלאחרונה, החלטה תקדימית של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד, המתייחסת לזוג נשים לסביות הרוצות להביא לעולם ילד משותף, באם שאינה האם היולדת כאם על פי זיקה גנטית ולא מצו הורות. 
 
הפסיקה התקדימית מכירה דה פקטו בתורמת הביצית לזוגתה כ"נותנת ביצית" לעומת "תורמת ביצית" ובזיקתה הגנטית לילד, גם ללא כל קשר לזוגיות שלה עם היולדת. כך בישראל גדלה ילדה שלה שתי אמהות שוות זכויות ומעמד לכל דבר ועניין כלפיה, למורת רוחה של המדינה שהפסידה בערעור שהגישה לבית המשפט המחוזי נגד פסיקת בית הדין למשפחה, שקיבל עוד קודם לכן את תביעת האם נותנת הביצית נגד המדינה. 
 
משמעות פסק הדין היא מתן פתח לזוגות נשים להביא ילדים לעולם בקונסטלציה של הריון משותף והוא מתייחס לשתי האמהות כשוות מיום הלידה. ההורות של כל אחת מהן עצמאית כלפי הילד ולא תלוית זוגיות. בפסיקה זו בית המשפט מכיר בחשיבותה של התביעה לאמהות ובצורך הדוחק במתן הצו ובהכרה המשפטית והממסדית בהורות. הפסיקה ההיסטורית הינה משמחת ונכונה, ועם זאת היא מצביעה על הלקונה בחוק, שלא הייתה במקרה של הורים הטרוסקסואלים. חובתם של בתי המשפט לשמור על זכויות היסוד של הילדים וההורים, ללא קשר לנטייתם המינית והליך ההריון, ולהתוות את המסלול לרשות המחוקקת לעיגון הזכויות בחקיקה מסודרת. 

הכותבת היא בעלת משרד לדיני משפחה