כאשר מדובר בהצבת מטרות אישיות, במאבק להשגתן ובדרך הלימוד כיצד ליהנות מהן ולהוסיף לחפוץ בן, ניתן בעיקרון לחלק את רוב בני האדם לשלוש קבוצות מהותיות: בראשונה נמצאים אלה שיודעים היטב ובמדויק איך להגיע אל מחוז חפצם - אבל אף פעם אינם מסתפקים בכיבוש היעד שסימנו לעצמם, כך שאינם עוצרים לרגע כדי לרוות ממנו נחת; תמיד יהיה משהו שיטריד את מנוחתם, יעיב על שמחתם וידחף אותם באופן כפייתי ממש להמשיך ולנוע הלאה. בשנייה נכללים כל אלו שיש להם החזון הנדרש - אך חסרה להם היכולת הביצועית לממשו. עם השלישית, לעומת זאת, נמנים אלה שהם חסרי מעוף לחלוטין, ולכן הם מתייראים לנסות לגעת בגדולות מפאת החשש משינויים גדולים מדי במציאות שכה מוכרת להם - עקב חוסר ביטחון עצמי או בגלל פחד מכישלון. רק מתי מעט באמת משיגים את מה שהם רוצים מחד, וממשיכים לרצות עדיין את מה שהשיגו מאידך.



לפיכך, ההצלחה בחיים צריכה להימדד על פי מידת המענה לאתגר שמציב פה הכתוב: מהי הדרך להגיע אל הרצוי, להתענג עליו וליהנות מאיכותו, ואיך מוסיפים לדבוק בו במצוי. והנטייה להמשיך לחפוץ במה שכבר הושג חשובה מאין כמוה, מכיוון שמי שאינו אוהב את מה שהוא עושה ולאן שהגיע - מזיק, קודם כל לעצמו, משום שהוא רחוק מלהיות מאושר; ואם הוא גם מופקד על ארגון כלשהו או מנהל אחרים בתוכו, הרי שמעצם העובדה שהוא לא מסופק מתפקידו הוא מסב נזק אדיר לכלל המסגרת שעליה הוא ממונה, ואף לכל מי שסובב אותו ובא עמו במגע.



מכאן שמגמתו של כל אדם צריכה להיות כיבוש הפסגה הפרטית שלו. תכלית שכזו יכולה אפוא להתממש רק אם היא מתבססת על חוכמת הניסיון; מושתתת על הביטחון העצמי, הנובע מהידע שהיכולות לעמוד ביעד שנבחר אכן קיימות; בנויה על עוצמת המוטיבציה שזורמת מבפנים כדי לעשות הכל כדי להשיג באמת את הנדרש; ונובעת משביעות הרצון באשר לתוצאות פעליו של ה"אני" עד כה ומהסיפוק החלקי - אפילו כשהן רק תוצרי ביניים - כל הזמן מחדש בדרך אל המטרה שסומנה.



הערכה פרטנית מעין זו יכולה לנבוע אך ורק מהכרת הפנימיות באופן הכי אובייקטיבי, הבנתה וקליטתה במלואה. התנאי היסודי להרים את הכפפה שנזרקה פה הוא אם וכאשר מסוגל האיש לא רק להיות הוא עצמו - אלא גם לקבל ולאהוב את מה שנגלה לו בכנות מאותו עיון מקיף ונוקב בקרב נפשו, ואפילו בנבכיה האפלים ביותר; ובעיקר - להשלים עם מגבלותיו: במה אין הוא מוכשר דיו לעסוק ומה אין בכוחו לבצע. שהרי מי שנמנע מלחפש את האמת אינו נכשל אף פעם. במילים אחרות: זהו ההכרח הבסיסי שנדרש לו בן האנוש כדי להגיע אל פסגתו הפרטית - ההצלחה האישית שלו - כפי שהוא סימן אותה: הגברת המודעות העצמית - ובאורח מושכל. שכן עולמו החיצון הוא בעצם בבואת היקום החבוי במעמקיו.



# # #



בפועל יש לעבור ארבעה שלבים עיקריים בכל תהליך המוביל להצלחה אישית:



1. קביעת המטרה: חיפוש אחר נקודת האיזון בין אושר פנימי אמיתי ויציב לבין המאמץ המושקע במרדף אחר הצלחה חומרית חיצונית; איתורה, סימונה והגדרתה כיעד להגשמה.



2. השגת הנדרש: לימוד הצרכים הרוחניים, הפנימיים והגופניים הפרטיים ומתן מענה מספק לשניהם גם יחד - תוך התקרבות אל התכלית שמעניקה את הסיפוק העצמי המרבי.



3. כיבוש הרצוי: הכרה בתשוקות פיזיות ובתפיסות עולם גשמיות כבסיס חיובי ולגיטימי להשגתה של הצלחה חומרית חיצונית; אימוץ דפוסי התנהגות בהתאם - אך ללא ויתור על נאמנות האדם לעצמו, לאמונתו ולערכיו.



4. ניתוץ העכבות: פיתוח מודעות למכשולים שכיחים בחיי היומיום, שעלולים לחסום בפני מימוש מאוויים פנימיים וכיסופים חיצוניים בדרך להצלחה אישית, וקניית הידע איך להסירם ולסלקם.



עם תחילת המסע על פי התוואי שמתואר כאן מתחזקת תחושת הביטחון ביכולת להתעמת ישירות עם האתגרים שמזמנת מציאות היומיום - ומבלי לחשוש להסתכל להם היישר בעיניים. אלא שבמקביל חייבים להפנים כבר בתחילת העיון בדברים שלהלן שלושה מסרים חשובים שנכונים לכל עשייה - גם אם צועדים בה על פי המתווה שמצוין לעיל; כי בסופו של יום החיים חזקים מכל, ואלה - לפי האמרה העתיקה והנדושה - אינם תמיד "תוכנית כבקשתך". או כמו שאמר פעם ג'ון לנון: "החיים הם בעצם כל מה שקורה מעבר לעיסוקים ולתוכניות שבהם אתה מעורב וטרוד כל כולך".



המסר הראשון: אף כי יצטייד בידע ובכל הכלים הדרושים להשגת מטרותיו, אין אדם המחוסן לחלוטין מפני משגים ושלא חטף הצלפה פה ושם על אצבעות כף היד מהסרגל האכזרי של המציאות המשוננת; כי ב"מזנון של החיים" לא חסרות לעולם הפתעות לא נעימות. אך אמת זו אסור שיהיה בה אות להרפיית ידיהם של אלה השואפים ליזום ולפעול.



נכון הוא שכאשר קשורה האונייה לרציף בנמל היא מוגנת מכל הסערות ומפגעי הטבע האחרים, אבל לא לשם כך בנו אותה מלכתחילה. ואכן, רק מי שלא עושה - לא טועה; אך ההבדל העיקרי בין מי שמצליחים לאלו שנכשלים הוא לא במניין השגיאות שבוצעו - אלא בידע וביכולת כיצד לקום כל פעם מחדש לאחר מעידה ולהמשיך בחתירה לעבר המטרה. שכן ההתגברות על כל מכשול רק מחזקת, מחשלת וממשיכה להצמיח; ואחד שלא חווה צער עמוק - גם לא יוכל כנראה לדעת לעולם אושר אמיתי מהו.



ויתרה מכך; אם כבר מדובר בנפילה קשה ועמוקה, הרי שצריך לעשות ככל שניתן כדי לקום ממנה ולהזדקף, ולא רק על מנת לעמוד - אלא להתרומם, ובגדול; או כפי שגרס הנרי פורד, מייסד חברת פורד הנודעת, בזמנו: "כישלון מקומי מעניק הזדמנות טובה להתחיל מחדש בצורה הרבה יותר מתוחכמת ואינטליגנטית".



המסר השני: כשנמצאים כבר בדרך למעלה, חובה לבדוק כל הזמן ובזהירות מרבית שלא "מתקלקלים". שינויים "קלים" פה ושם ב"אני" הם לגיטימיים לחלוטין, אך הבסיס המקורי, האמיתי והטוב מוכרח שיישאר כמות שהוא. מכיוון שכשדוהרים כבר על האוטוסטרדה של החיים חייבים לבדוק מדי פעם שלא הכל בא ממול; שהרי אם זהו המצב, אז כנראה נוסעים בנתיב הלא־נכון.



ולא די בכך. משכבר נוגעים בה, בהצלחה, חלילה מלנהוג בגבהות לב ולחטוא ביוהרה (כמו שאין לחוש שפיפות קומה ונכאות רוח טרם הגעתה), משום שבתקופות הכי טובות, המצטיינות בפריחה גדולה בדרך כלל, עלולים להתרחש - לרוב מחוסר תשומת לב הנובעת דווקא משאננות יתר - הדברים הגרועים באמת. כי אסור לתת לתחושת נחת רגעית - הגם שהיא מוצדקת - להשתלט על אופן הראייה וכוח השיפוט הנכונים.



התרופה הכי טובה לכך היא הפחד הטוב: לא המשתק והמקפיא מאימה, אלא זה שמפעיל ומניע היגיון וחושים בריאים, הנובע מצניעות מחושבת, וטורח תמיד למשוך בשרוול כדי להזכיר שקיימת גם סבירות לכישלון אפשרי. זה שהינו האב המוליד החוקי והמוסרי של הזהירות - המשמש בעצם כמרכיב המרכזי בהערכת הסיכויים לעומת הסיכונים בכל מעשה שמבוצע או מצב שנוצר - ובכך הוא מהווה אולי את הגורם שימנע מפלה ואסון כתוצאה מביטחון מופרז, מזחיחות ומזלזול בנתונים ובסימנים הנראים בבירור, והנעלמים מפני ש"העיניים עצומות לרווחה" מרהב ומשחצנות. פורענות ושבר שבעטיים תפנה הארוגנטיות מהתנשאות בלתי נסלחת את מקומה לדפרסיה ופסימיות עמוקות, מדכאות וקוברות.



מי שלא מודע לכך כי אושר ופחד הם כמו תאומי סיאם: חברים ותיקים וצמודים (שהולכים יחדיו זה עידן ועידנים בגלל החשש שמקנן תמיד באשר לאובדנו של הראשון), ושרק לעתים נדירות מאוד מתקיים האחד ללא השני - הינו אלא תמים חסר תקנה או כסיל שאין לו כל סיכוי להחכים אי פעם. ככל שנמצאים גבוה יותר, חייבים לזכור שאם מועדים - משך הנפילה והזמן שבו מרגישים את האימה הנוראית והמקפיאה הם פשוט ארוכים יותר.



המסר השלישי והאחרון: בסיכומו של עניין צריך להפנים, כדברי הקלישאה הבנאלית, כי החיים משולים לריצת מרתון אחת ארוכה - עירוב עקבי ונחוש של ניסיון, ידע, כישורים ורצון עז - שבמהלכה נערכים מאוצים קצרים פה ושם, בחלקם מנצחים ובמקצתם מפסידים. אם זוכרים שההישג האמיתי נמדד למעשה אך ורק עם חציית קו המטרה - הרי שאין להתלהב יתר על המידה מהובלה ארעית ולא לשקוע בייאוש עמוק מפיגור ביניים כלשהו. יתר על כן, לפעמים יש אפילו סכנה גדולה בהמראה מהירה מדי בכל תחום עשייה שהוא, שכן נצים מסוגלים לנסוק תוך זמן קצר ביותר לגבהים מדהימים - אבל סנאים לא נשאבים אף פעם לתוך מנועי סילון.



אלא שהסקת מסקנות בקצה המסלול בלבד יכולה להיות ברוב המקרים מאוחרת מדי, שכן אין אז כבר כל השפעה על הנעשה. מכאן שעל מנת למנוע מצב של אי־ודאות מוחלטת באשר למה שיקרה בסוף הדרך - סיטואציה שעלולה לטמון בחובה הפתעות בלתי נעימות כלל ועיקר - חייבים לשאוף ולהיות מסוגלים לפתח יכולות בונות כאלה, שיאפשרו לחזות ולהעריך את תוצאות הסיכום, פחות או יותר, עוד במהלכו של המרוץ עצמו.