התנאים לא אופטימליים, אבל בני גנץ יכול להרכיב קואליציה. מצד אחד, הוא יכול להיעתר למתווה הנשיא ולקבל בחבילה אחת את נתניהו ואת “הגוש החותם”. מצד אחר הוא יכול להקים ממשלה צרה עם מפלגת העבודה והמחנה הדמוקרטי, הנתמכת על ידי חברי הכנסת הערבים ולקוות ש”בלוק 55” יתפורר וחלקים ממנו יחברו אליו במוקדם או במאוחר. נכון לעכשיו, התסריט לממשלה צרה במבנה הזה מעורר התנגדות ולא רק בקרב האגף הימני בכחול־לבן. בכך מצטרפים חברים בכחול־לבן למסע הדה־לגיטימציה נגד הרשימה המשותפת.
זאת טעות פוליטית, אבל יותר מכך מדובר בשגיאה חברתית, מוסרית ומעשית. לראשונה זה שנים נבחרי החברה הערבית מושיטים יד למפלגות הציוניות ומביעים רצון לרדת מהיציע ולהשתתף במשחק הפוליטי. או כמו שאוהבים לומר אצלנו: “להיכנס מתחת לאלונקה”. לא צריך להיסחף. מדובר בטנגו של קיפודים. רוקדים אותו בזהירות. איימן עודה ואחמד טיבי לא מדברים על שותפות “מלא מלא”, אלא על השתתפות מוגבלת. אבל מדובר בהזדמנות פורצת דרך שאסור להחמיץ.
מנגד, נתניהו וחבריו מימין מוסיפים לנהל קמפיין מסית לחרם על הערבים. הם לא המציאו את השיטה. בעבר הם היו קורבנותיה, כשבן גוריון טבע את הביטוי “בלי חירות ומק”י”. אלא שהם לא למדו דבר ולא שכחו דבר. הנימוקים לפסילת הנציגים הערבים נשענים על כתב חשדות ציבורי שמפמפמים אנשי ימין הטוענים כי הם “תומכי טרור”, “גיס חמישי”, “סוס טרויאני”, אינם ציוניים ולכן אינם נאמנים למדינה. אמת, היו לאורך שנותיה של כנסת ישראל נציגים ערבים שנחשדו והורשעו במעשי טרור. אבל מדובר בבודדים שאינם מעידים על הכלל.
הניסיון להציג את כל חברי הכנסת של הרשימה המשותפת כחתרנים בלתי נלאים ומחבלים בפוטנציאל הוא ביטוי מובהק לגזענות. יש לדחות גם את הטיעון הפטרוני כי הם לא מייצגים את בוחריהם ומשרתים בעיקר את המאבק הפלסטיני. זו טענה ריקה. ראשית יש לשאול בשם מי הם מדברים בדיוק. שנית, מי שמכיר את עבודתם של חברי הכנסת מהרשימה המשותפת, יודע כי הם מקדמים נושאים הנוגעים לחברה הערבית ופועלים גם בשדות שאינם מגזריים. ערביותם אינה בהכרח חזות עבודתם הפרלמנטרית.
הניסיון להציג את כל חברי הכנסת של הרשימה המשותפת כחתרנים בלתי נלאים ומחבלים בפוטנציאל הוא ביטוי מובהק לגזענות. יש לדחות גם את הטיעון הפטרוני כי הם לא מייצגים את בוחריהם ומשרתים בעיקר את המאבק הפלסטיני. זו טענה ריקה. ראשית יש לשאול בשם מי הם מדברים בדיוק. שנית, מי שמכיר את עבודתם של חברי הכנסת מהרשימה המשותפת, יודע כי הם מקדמים נושאים הנוגעים לחברה הערבית ופועלים גם בשדות שאינם מגזריים. ערביותם אינה בהכרח חזות עבודתם הפרלמנטרית.
לא צריך לאמץ את תפיסת העולם של חד”ש, רע”ם, תע”ל או בל”ד כדי להבין שהרטוריקה הבוטה כנגדם מזיקה מוסרית משום שהיא מובילה לנורמליזציה של השיח הגזעני ולאפרטהייד מילולי ורעיוני נגד אזרחי ישראל הערבים המודרים מהשלטון רק בגלל היותם ערבים. העובדה שהם אינם ציוניים לא הופכת אותם לאויבי העם. ממש כמו המיעוט החרדי בהבדל אחד: יהדותם של החרדים מהווה כיפת ברזל מגוננת, ובזכותה הם מחוזרים פוליטית. לערבים אין אפילו שכפ”ץ.
ההתנגדות העזה להשתתפות חברי הרשימה המשותפת בממשלת ישראל מבטאת את החשש מפני אזרחי ישראל הערבים והופכת אותם לאזרחים סוג ב’. זו גישה הסותרת את עקרון השוויון העומד בליבת ערכי ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. החובה לנהוג בשוויון מוטלת על הרוב, והיא גדולה לאין שיעור מחובת המיעוט להצהיר אמונים למדינה השכם והערב.
ההתנגדות העזה להשתתפות חברי הרשימה המשותפת בממשלת ישראל מבטאת את החשש מפני אזרחי ישראל הערבים והופכת אותם לאזרחים סוג ב’. זו גישה הסותרת את עקרון השוויון העומד בליבת ערכי ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. החובה לנהוג בשוויון מוטלת על הרוב, והיא גדולה לאין שיעור מחובת המיעוט להצהיר אמונים למדינה השכם והערב.
ראוי שממשלה חדשה שתקום תרים את הכפפה שהניח נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר ז"ל ותכונן חוקה כדי לעגן את זכויות היסוד של כל אזרחיה. במאמרו האחרון כתב שמגר כי “ילד צריך לגדול בארץ בידיעה שזכויותיו האזרחיות העתידיות יובטחו בחוק בכל ימות חייו”. חוקה מחייבת הסכמה רחבה. אבל עד שתושג, גנץ יכול להניח את אבן הפינה וכצעד ראשון לממש את עקרון השוויון. אם יהיה עליו לבחור בין חבילה קואליציונית־שמרנית הכוללת את “בלוק 55” ו”יציקה” של כתבי אישום נגד נתניהו ובין ממשלה צרה, אל לו לשלול על הסף את תמיכת חברי הכנסת הערבים. ייתכן שדווקא האופציה הצרה טובה יותר.