בשנת 1969 עמדה להקת הקינקס בצומת דרכים. למרות שהחלה לפעול רק חמש שנים קודם לכן, היא נראתה כלהקה ששיאה מאחוריה. במשך ארבע השנים שקדמו לה נאסר עליה להופיע ולפעול בארצות הברית, עקב סכסוך עם איגוד המוזיקאים האמריקאי שהתגלע במסע ההופעות שלה ב-1965. ברגע אחד נקטעה הצלחתם של הקינקס כאחת ממבשרות "הפלישה הבריטית" לאמריקה, והם נאלצו להישאר במדינתם. ריי דיוויס, סולן הלהקה ומנהיגה, החליט להפוך את הלימון ללימונדה והחל להתמקד בכתיבת שירים העוסקים בחברה הבריטית. בהתחלה זה עבד טוב-הסינגלים Sunny Afternoon מ-1966 ו-Waterloo Sunset מ-1967 הגיעו למקומות הראשונים במצעד הבריטי והפכו ללהיטים נצחיים. אבל בהמשך, ההצלחה המסחרית דעכה והאלבומים שהוציאה הלהקה זכו להתעלמות תקשורתית. העיסוק של הקינקס בנוסטלגיה בריטית, על רקע שנות השישים המהפכניות, נראה לחלק מהמבקרים מיושן ותלוש.
בקיץ 1969 התסריט והשירים היו מוכנים, אבל "גרנדה" התמהמהה בהפקת הסרט ובתחילת הצילומים. לעיכוב הזה היה מחיר כבד מבחינת הלהקה. המשמעות הייתה שלהקת המי הקדימה אותם והוציאה את "טומי", אופרת הרוק המפורסמת על הילד העיוור, החירש והאילם, וכך נתפסה הנישה של "אופרת הרוק הראשונה". הלהקה איבדה את סבלנותה והחלה לטפטף סינגלים לרדיו: ביוני יצא השיר Drivin', שיר קטן ואופטימי שאינו מהבולטים ביצירה. בספטמבר יצא "שנגרי-לה". שניהם לא הגיעו לשלושים המקומות הראשונים במצעדים. לבסוף, "גרנדה" הרימה ידיים והחליטה לגנוז את הסרט, מחשש שהציבור לא יקבל היטב את הסאטירה העוקצנית. האלבום, שהיה אמור להיות פסקול נלווה, הפך למוצר המרכזי ויצא לחנויות באוקטובר.
עם השנים, גברה ההכרה בגדולתו וחשיבותו של "ארתור". באתר Allmusic כינו אותו "אחד מאלבומי הפופ הבריטים הטובים והחשובים ביותר. העיסוק המוזיקלי בבריטיות השפיע בהמשך על להקות רבות, ביניהן הג'אם, מאדנס ובלר. במהלך השנים הוא הופץ בהוצאות מחודשות, שכללו רצועות בונוס שונות. בימים אלה, לציון יובל לצאתו, הוא יוצא בגרסת "Super Deluxe" הכוללת את האלבום המקורי, שלושה דיסקים של בונוסים (מתוכם חמישה שירים גנוזים הרואים אור לראשונה, ועוד 28 גרסאות גנוזות לשירים המוכרים), וספר המתאר את סיפורו של האלבום. בנוסף, המעגל ההיסטורי צפוי להיסגר כאשר האלבום צפוי להיות מעובד לסדרת דרמה ב-BBC.