בספרו "הצאר החדש" כותב העיתונאי סטיבן לי מאיירס שדמוקרטיה ושלטון חוק זרים לרוסיה בכלל ולנשיאה ולדימיר פוטין בפרט. פרשת נעמה יששכר מעידה שהוא צודק. יששכר נקלעה שלא בטובתה לתסבוכת משפטית בינלאומית רצינית על אדמת רוסיה, כשבזמן חניית ביניים במוסקבה התגלו בין חפציה כתשעה גרם חשיש. היא נעצרה ונשפטה לשבע וחצי שנות מאסר. 
אחזקת כמות כזו של חשיש אינה מצדיקה את העונש. זהו עונש לא מידתי, לא ברור ובעל כוונות זרות לצדק. אחרת לא ניתן להסביר אותו. בדיקה של אירועים דומים שהתרחשו במוסקבה הראתה שבדרך כלל פסקי הדין הביאו לגירושם של הנאשמים מרוסיה. במקרים קשים יותר עמד גזר הדין על מאסר של חודשים ספורים. 
אל הפרשה השתרבב שמו של ההאקר הרוסי אלכסיי בורקוב, שעבר עבירות חמורות של שימוש לא חוקי בכרטיסי אשראי בארה"ב ונמלט לישראל. האמריקאים הגישו בקשת הסגרה מסודרת במועד, וההליך בעניינו נמשך כבר כארבע שנים, כשגם הרוסים הגישו לישראל בקשה להסגיר אותו לידיה. יש הטוענים שלרוסים הייתה סיבה טובה להעניש בחומרה את יששכר - כדי להפוך אותה לקלף מיקוח מול האפשרות הסבירה של הסגרתו של בורקוב לארה"ב.

הליך ההסגרה, לדבריו של מי שעמד בראש הפרקליטות הבינלאומית של מדינת ישראל, גל לברטוב, "הינו האמצעי המרכזי המאפשר למדינות העולם לשתף פעולה זו עם זו במאבקן בפשיעה". מדובר בהליך דואלי - משפטי ופוליטי. מצד אחד במדינת ישראל קיים חוק הסגרה, ובסעיף הראשון שלו נאמר: "לא יוסגר אדם הנמצא בישראל לידי מדינה אחרת, אלא לפי חוק זה". מצד שני, מי שחותם בסופו של דבר על מסמך ההסגרה הוא שר המשפטים, ואם הוא מנוע מכך, שר אחר של הממשלה. 
כתנאי מוקדם להסגרה צריך בית משפט מוסמך שיכריז על המועמד להסגרה שהוא "בר הסגרה". הכרזה זו נעשית בפרוצדורה משפטית מקובלת, ולאחר שהפרקליטות הבינלאומית ירדה לשורשי הבקשה ולפרטיה ומצאה כי יש לה בסיס איתן. 
בורקוב כבר הוכרז כ"בר הסגרה", הן בביהמ"ש המחוזי ואף בערעור בעליון. ועכשיו נחוצה לשם השלמת התהליך חתימתו של שר המשפטים אמיר אוחנה. זה היה הרגע הנכון עבור המערכת הפוליטית הרוסית לנסות לבצע עסקה מושחתת: אנחנו נמצא דרך להעביר אליכם את נעמה יששכר, ואתם תמצאו דרך להסגיר לידינו את בורקוב, אף על פי שכבר הוכרז כבר הסגרה לארה"ב. אלא שהעניין לא כל כך פשוט. 
השבוע התבשרנו כי פרקליטי משפחת יששכר פנו לשר המשפטים בבקשה שלא יחתום על מסמך ההסגרה בינתיים. הסיכוי לכך שזה יקרה הוא אפסי. 
המערכת המשפטית ברוסיה, לרבות בתי המשפט, היא חלק בלתי נפרד מהמערכת הפוליטית, ושופטים מוכנים לקבל החלטות על פי הצרכים של הפוליטיקאים. למרבה המזל, זה לא המצב בישראל. ישראל היא מדינת חוק, ומערכת השיפוט אינה מושפעת מהפוליטיקאים או מופרת או מכוונת על ידיהם.
ולראיה, לאחר שנחשפה בשנה שעברה "פרשת המסרונים", שבה נשלחו הודעות בין התובע הממשלתי לשופטת רונית פוזננסקי־כץ בעניין של הקלה בתנאי מעצר, התחוללה מהומה ציבורית, והשופטת והתובע שילמו מחיר יקר על חלופת המסרונים ביניהם. 
מכיוון שכך, קשה לראות מצב שבו יתאפשר לשר המשפטים למנוע את הסגרתו של ההאקר הרוסי לארה"ב, ועל הדרך לשבש את היחסים המיוחדים של ישראל עם ארה"ב. החלטה אחרת פרט להסגרתו של בורקוב לארה"ב תהיה בלתי סבירה בעליל ולא תעמוד בביקורת משפטית. יהיה קשה לשר המשפטים להסביר לביהמ"ש מדוע נמנע מלחתום על הצו המסגיר את המבוקש לארה"ב לאחר הליך משפטי כה ממושך, ומדוע מדינת ישראל נעתרת לעסקה מושחתת.
לאחרונה נמסר כי בממשלת ישראל הייתה ידיעה על כוונת הגורמים השונים ברוסיה לבצע את העסקה המושחתת הזו. לשם כך נאלצו הרוסים להפיל על יששכר עונש כבד, מן הסתם כדי לעורר דעת קהל אוהדת בישראל. אך משום מה, עד לשלב מאוחר נמנעו אלה שידעו על כך מלערב בעניין את הפרקליטות הבינלאומית ואת פרקליט המדינה. מעניין למה. שאלה זו ראויה לבדיקה יסודית ומעמיקה, ויכול בהחלט להיות שמעורבות מוקדמת של פרקליט המדינה והפרקליטות הבינלאומית הייתה מונעת את הפלונטר הזה. 
מכל מקום, בנסיבות שנוצרו נראה שאחת הדרכים לשחרורה של הצעירה היא בבקשת החנינה שתוגש מטעמה לרוסיה, וטוב עשו נשיא המדינה ראובן ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו שהגישו לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין בקשה פורמלית לחנינה בעניין זה. גם הפגנות המוניות ברחבי הארץ ובחו"ל חשובות, משום שהניסיון מוכיח שיש להן השפעה על מהלכי השלטון ברוסיה. 
נכנס לבריכה, יוצא יבש 
השבוע הובא למנוחות נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר. תחנתו הסופית הייתה הר המנוחות בירושלים ולא חלקת גדולי האומה בהר הרצל, שאליהם הוא השתייך. הסיבה לכך היא החלטת ממשלה שעל פיה נקבע כי רק ראשי ממשלה, נשיאים ויו"ר הכנסת ייקברו בחלקה זו. 
כשכיהנתי כעוזרם של שרי המשפטים יעקב שמשון שפירא וחיים צדוק, נפלה בחלקי הזכות הגדולה לעבוד גם במחיצתו של מאיר שמגר, שכיהן כיועץ המשפטי לממשלה. הוא היה איש יוצא דופן. כמוהו לא היה, וספק אם יהיה.
בקריירה המקצועית שלו פיתח שמגר ועיצב שלוש משרות חשובות ומרכזיות בשלטון הדמוקרטי שלנו: פרקליט צבאי ראשי, יועמ"ש, ונשיא ביהמ"ש העליון. הוא כיהן בהצלחה בכל שלושת התפקידים, שהיו בליבת המערכת המשפטית של מדינת ישראל, ונתנו לה את הניחוח של היותה מדינה דמוקרטית. 
שמגר היה משפטן גדול, אך מעל לכל היה בעל כושר עבודה בלתי נלאה ואדמיניסטרטור מהמעלה הראשונה. הוא זה שעשה סדר במערכת המשפט, בכל אחד מהתפקידים שבהם כיהן. מצד אחד הייתה לו הדרת כבוד ואיש במשרד המשפטים לא העלה על דעתו לקרוא לו בשמו הפרטי, אלא רק "מר שמגר", ומצד שני הייתה בו אנושיות, חמימות, אוזן קשובה ולב פתוח לזולת, ואפילו קורט של ביישנות. הוא היה קומבינציה חד־פעמית.
הגעתו לתפקיד היועמ"ש ב־1968 לא הייתה דבר מובן מאליו, משום שבעברו השתייך לאצ"ל ואף נכלא עם בכיריו באריתריאה. כשקמה המדינה, התגייס לצה"ל ומאחר שהיה משפטן - פנה לפרקליטות הצבאית והגיע עד קצה הפירמידה. בין השאר ראה שמגר מבעוד יום את אפשרות פריצת מלחמת ששת הימים, והכין את הצבא לשליטה בשטחים שנכבשו. 
הוא לא היה המועמד המועדף הראשון של שר המשפטים לכהונת היועמ"ש, אך לאחר ששניים סירבו לפניו, הציע לו השר שפירא את הכהונה, לא לפני שקיבל את ברכתו המלאה של ראש הממשלה לוי אשכול. "ידעתי שהוא היה בצעירותו חבר האצ"ל", אמר שפירא. "לי זה לא הפריע... חשבתי שצריך לעשות מעשה ושיהיה ברור שהשתייכותו של מועמד בעבר ואפילו בהווה למפלגה שאיננה מפלגתי או שאני מתנגד לה לא צריכה להפריע לו לקבל את המינוי אם הוא נאמן למדינה". אין ספק שמדובר בהצהרה ממלכתית מאין כמוה.
אלא שבהמשך נוצר קרע בין השניים. לקראת מלחמת יום הכיפורים פרץ משבר אידיאולוגי בין שפירא לראש הממשלה גולדה מאיר בשאלת ההתיישבות היהודית בחברון. עוד לפני שקיימה מאיר התייעצות בין שריה הבכירים, היא ביקשה משמגר, כדבר שבשגרה להכין לה חוות דעת משפטית בשאלות שעל הפרק (בעיקר בבעלות על הקרקעות). שמגר עשה את אשר נדרש. אך בדרך רשלנית, שמקורה בלשכת השר, חוות הדעת לא הגיעה לידיו של שר המשפטים לפני הדיון הקבינטי. 
מאיר שלפה את חוות הדעת במהלך הדיון והפתיעה את שר המשפטים, שנפגע עד עומק נשמתו מכך שהמסמך לא הגיע אליו. האירוע הזה גרם לנתק בין שר המשפטים ליועמ"ש. הם פסקו מלדבר זה עם זה. לימים, כשראיינתי לאחד מספריי את שר המשפטים לשעבר ושאלתי אותו מדוע לא הדיח או לא ניסה להדיח את שמגר מכהונתו, הוא ענה: "חשבתי אז, ואני חושב גם היום, שלא צריך היה לוותר על שמגר... לא מתגוללים בעפרה של מדינת ישראל שמגרים רבים... הוא אדם מוכשר וישר, הוא לא יעשה דבר שהוא חושב אותו לבלתי הגון". 
היה זה שמגר שפתח את דלתות ביהמ"ש העליון כבג"ץ בפני תושבי השטחים, מה שגרם לאנשים רבים במערכת הפוליטית מימין ומשמאל להרים גבה. הוא גם היה הראשון שסירב בגלוי להגן על עמדת הממשלה בבג"ץ שהוגש נגד משרד הפנים בעניינה של הגיורת, הלן זיידמן, לאחר שהמשרד הממשלתי סירב לרשום אותה כיהודייה בתעודת הזהות שלה משום שעברה גיור רפורמי.
לשיא תהילתו הגיע שמגר כנשיא ביהמ"ש העליון. אף על פי שבפסיקות רבות הוא התייצב מאחורי החלטות המדינה, בעיקר בנושאים ביטחוניים, הוא היה זה שקבע (בפסק דין "המזרחי") שלבית המשפט העליון יש סמכות לפסול חוקים של הכנסת. 
על כך ועל דברים נוספים נהג הפרופ' אהרן ברק, שנכנס לנעליו הענקיות של שמגר הן כיועמ"ש והן כנשיא ביהמ"ש העליון, לומר: "כשאני נכנס לבריכה יבשה אני יוצא רטוב, כששמגר נכנס לבריכה רטובה - הוא יוצא יבש". רוצה לומר שגם לאישיות, להתבטאות ולהתנהלות יש השפעה. ושמגר, שהכל רחשו לו יראת כבוד, היה ראוי לכל פסיק מיראת הכבוד הזאת. יהי זכרו ברוך.